ביום רביעי, אחרי כמעט שבוע בחוות קיש שנקראת גם חוות דרך ארץ, בשכנות אל אמה והאיש שלה בן אבי, נסענו למחנה הנטוש. קצת לפני בורות לוץ על גבול מצרים, ימינה לתוך השממה. ישר לתוך השתוממות הנשמה. אחרי שעוברות את בה"ד 1 מתחיל המדבר לדבר. זאת שפה קדומה ופשוטה. בלי מלים. הטבע כמו שהוא, לעצמו, עם השינויים והתהליכים האיטיים שעוברים עליו. מרחבי גבעות כמו עלי כותרת אינסופיים בצבע חול עדין. מדי פעם הצטברות של פלומה ירוקה במקומות בהם האבנים עצרו את מי השטפונות, ושקט.
את השבוע פתחנו באגם ירוחם. שזה פרדוקס ונס במקביל. כל מי שמצליח להביא גוף מים למדבר, עושה ישושום ציה ללב ולנוף. ברווזים שטו והתלוצצו באגם, תנים הגיעו לשתות, כמה פועלים הזרימו מים ליד הסכר שסוגר את האגם מלנזול כולו אל המדבר. הסכר הוקם באמצע שנות החמישים, כלומר בשביעון השני של המדינה הצעירה שאולי ניסתה כך להקים לעצמה גוף אתרי גם במדבר. אני קוראת שהיה ניסיון להקים עשרות אגמי אגירה שיעצרו את מי השיטפונות. עכשיו, אחרי כמעט שבעים שנה, מה שהיה פתרון למי השקיה מושך בעלי חיים וציפורים ובני אדם.
אין כמו להפר את השגרה כדי לגלות מי עוקב אחריך. תודה לכל מי שהתקשרה, סימסה, וויטסאפה ונקשה - הכול בסדר. בסוף השבוע לקחתי חופשה קטנה מהחיים בדרכים ועליתי לירושלים - לילדים ולחברות שלי. ישנתי בחדר עם דלת, במיטה עם מזרן ממש נוח, התקלחתי פעמיים, כל פעם חצי שעה, והלכתי לסלון (10 צעדים) ובחזרה. אלוהים, כמה בתים זה דבר גדול ועם הרבה אוויר. וישבתי בכורסה.
השבוע התחיל במפגש במגדלור, קצת אחרי בארי, קצת לפני עזה. גשם ירד. מפעל הגופרית הנטוש התמלא בנשות עושות שלום שהגיעו לעשות שלום. עד שהתחיל מעגל השיחה הן פתחו שולחן לארוחת צהריים.
את השבוע פתחנו בעזיבה של הים התיכון, אחרי יומיים בחוף זיקים (תודה על המים) וסידורים בשדרות. זה עלה לי ביום שלם במיטה, 24 שעות של מאבק במשהו שאכלתי והמחשבה היחידה שעזרה לי היא שזהו בוקר חג המולד ושאנחנו נמצאים ביער שוקדה, שבזמן הזה של החורף הוא ירוק ויפה והחיטה בדיוק בצבע הנכון. ירוק ששולח אצבעות לצ'אקרת הלב ומלטף אותו בעדינות. ירוק של תקווה. פה ושם משובצות כלניות פקעת, נסיכות אדומות בתוך הירוק. אומרים שעוד חודש יהיה פה הכול אדום. ומלא אדם.
השבוע שהולך אל היום הכי קצר בשנה התחיל בפרידה מירושלים, ביקור באיקאה (מתברר שרק הנרות של איקאה באמת דולקים כמו שצריך וכמה זמן שצריך, וכן, זה עלה לנו גם בארוחה שבדית, קומקום וסיר) והגעה לאשדוד.
יש איזה מתח קבוע בין המאמץ להיות מי שאני, להבין מה מתאים ונכון לי, לבין המאמץ להיות אמא - שדורש יכולת להכיל אחרים. שבוע ירושלים שלנו מאמן את שני השרירים האלו. ואמא ירושלים יודעת להכיל אחרים ויודעת להיות היא עצמה כבר אלפי שנים. היא הזקנה החכמה של ישראל וכל עלייה לרגל אליה היא שיעור בחכמת חיים.
אתחיל מהבוקר ואלך בזמן לאחור. כמו סלמון השוחה כנגד זרם הזמן. בית הקפה של משק עפאים, בית הכרם, שמונה בבוקר. ארוחת בוקר עם דפנה נוימן חברתי ומרים בתי. בית הקפה חמים והקפה ריחני והסנדוויץ' טעים ואני יושבת בין החברה לבין הילדה ופשוט טוב לי. הגשם לא מפסיק לרדת מאתמול בבוקר. אנחנו יושבות ומדברות, רגע לפני שדפנה חוזרת צפונה (עוד מעט נגיע ליום חמישי בערב ולסיבת ההגעה) ומרים קולטת שבעצם יש לה טרמפ צפונה. וזה מין רגע כזה של חום ואי של מהות ואימהות, קפסולה של קשר.
