את השבוע פתחנו בעזיבה של הים התיכון, אחרי יומיים בחוף זיקים (תודה על המים) וסידורים בשדרות. זה עלה לי ביום שלם במיטה, 24 שעות של מאבק במשהו שאכלתי והמחשבה היחידה שעזרה לי היא שזהו בוקר חג המולד ושאנחנו נמצאים ביער שוקדה, שבזמן הזה של החורף הוא ירוק ויפה והחיטה בדיוק בצבע הנכון. ירוק ששולח אצבעות לצ'אקרת הלב ומלטף אותו בעדינות. ירוק של תקווה. פה ושם משובצות כלניות פקעת, נסיכות אדומות בתוך הירוק. אומרים שעוד חודש יהיה פה הכול אדום. ומלא אדם.
השבוע שהולך אל היום הכי קצר בשנה התחיל בפרידה מירושלים, ביקור באיקאה (מתברר שרק הנרות של איקאה באמת דולקים כמו שצריך וכמה זמן שצריך, וכן, זה עלה לנו גם בארוחה שבדית, קומקום וסיר) והגעה לאשדוד.
יש איזה מתח קבוע בין המאמץ להיות מי שאני, להבין מה מתאים ונכון לי, לבין המאמץ להיות אמא - שדורש יכולת להכיל אחרים. שבוע ירושלים שלנו מאמן את שני השרירים האלו. ואמא ירושלים יודעת להכיל אחרים ויודעת להיות היא עצמה כבר אלפי שנים. היא הזקנה החכמה של ישראל וכל עלייה לרגל אליה היא שיעור בחכמת חיים.
אתחיל מהבוקר ואלך בזמן לאחור. כמו סלמון השוחה כנגד זרם הזמן. בית הקפה של משק עפאים, בית הכרם, שמונה בבוקר. ארוחת בוקר עם דפנה נוימן חברתי ומרים בתי. בית הקפה חמים והקפה ריחני והסנדוויץ' טעים ואני יושבת בין החברה לבין הילדה ופשוט טוב לי. הגשם לא מפסיק לרדת מאתמול בבוקר. אנחנו יושבות ומדברות, רגע לפני שדפנה חוזרת צפונה (עוד מעט נגיע ליום חמישי בערב ולסיבת ההגעה) ומרים קולטת שבעצם יש לה טרמפ צפונה. וזה מין רגע כזה של חום ואי של מהות ואימהות, קפסולה של קשר.
זה היה השבוע של גיתה ושל לידות הבית ושל נשים חזקות ויפות. שבוע שהתחיל ברחובות השוממים של כפר ורדים, עבר בחצר האחורית של ליהי בגיתה, והסתיים במטע הזיתים בכליל.
בחיי המקצועיים אני מתמחה במבט לאחור. בכובע היועצת ביוגרפית אני חוקרת ביחד עם המיועצת סיפורי עבר, ובכובע העורכת הספרותית - אני עוסקת במלים - אותן קליפות מתות של חוויות ותובנות. אז למה כל כך קשה לי לעשות רברס?
למה התכוונה המשוררת? על מאחורי הקלעים של עבודת השירה
בקיץ 2014 בעיצומה של מלחמת צוק איתן, בתוך האבל שלי על אמא, ותוך רעדה וטלטלה של בית החלומות שהקמתי לי – הגיע לידי, כבכל שנה, הקטלוג של איקאה.
