מחבר: נועה ברקת

הכאב בשן התחיל לאטו. מיד ידעתי שנבואתה של רופאת השניים הירושלמית מתגשמת, ושלא יהיה מנוס מטיפול שורש חוזר.

הפוסט הזה תוכנן לתאר את שלושת הימים שלנו בגעש, ואיך זכינו לאירוח מלכותי, על ידי זוג אנשים שהכרתי דרך הפייס. היא פנתה אלי והתחילה לעקוב אחרי הבלוג שלי ואז הזמינה אותנו לחנות בגעש, מקום טוב באמצע, ואז קראה על ערבי החלף ונדלקה. הסתבר שהיא שותפה בקבוצת כתיבה וארגנה מפגש חלף משובח ופורה. ואיך הגבעות, השקיעות, המים החמים, הבגד ים הצבעוני. אוקי. הבנתם...

תל אביב עמדה להיות שבוע הפוגה בבפארק הירקון. ששה ימים עברו עלינו ואי אפשר לסכם אותם מרוב שהם היו אינטנסיביים, מצחיקים, מלאי מפגשים מתוכננים ומקריים, צרופי מקרים והוכחה ניצחת שהרשת עובדת.

הגענו לסידנא עלי לפני יומיים, רגע לפני הסערה.

ככה אני רוצה לנסוע. מקסימום חצי שעה ואז לעצור לשלושה ימים. ממענית לפרדחנה ומשם לחופהים בגבעת אולגה, מהלך של משהו כמו עד 30 קילומטר בשבוע. זה הקצב הנכון לי.  זה מסמל וגם ממחיש את הירידה מהכבישים המהירים של החיים, אלה שאמנם מקצרים את הדרך אבל מעלימים המון ממנה. 

הבוקר התעוררתי, ובעיניים עצומות ניסיתי להיזכר איפה אני. בדרום? בצפון? בחיפה? במשמר העמק? ואז נזכרתי. אני במענית.