מחבר: נועה ברקת

השבוע חוויתי את זמזום האביב. זה דבר אחד לראות את הדבורים והחרקים השונים עושים את עבודת האהבה של הטבע בין החרדלים, הפרגים, החרציות, כלילי החורש, פריחת האלונים, עיני התכלת והכלניות (רואה? מרוב סוגים כבר שכחתי והתרחקתי מהתחלת המשפט) ודבר אחר לחוות את זה על בשרי. כלומר, להיות הפרח או הדבורה או הזמזום עצמו.

בר הרבה מאד זמן שלא היינו בירושלים, ובוודאי שלא חנינו במקום אחד 10 ימים. שמחתי לגלות שחרדת הפקחים שלי נרגעה. יכול להיות שבזכות מרחבי הדרום ורוח הדרום שמנשבת בחופשיות, ואולי בזכותו של שומר מגרש החנייה בחצי חינם שהעיף אותנו ותרגל את המערכת החיסונית שלי. בכל מקרה, הגענו למגרש החנייה ביום שלישי, עולים את כביש 1 בצהריים, לתוך עננה שחורה משחור של מערכת חורפית שששה לקראתנו ושטפה את האבק שהותירו סופות החול הדרומיות על קולטי השמש. התמקמנו בנוחות במגרש "שלנו".

היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להיפרד בבוקר מחברינו לשכונה - אפרת וניר לאור - ולהיפרד מאמה שם-בה ולהיפרד מהדרום. כמה שלא סובבנו זאת לא היה מנוס - ירושלים והילדים קראו לנו, נשארנו על פירור הגז האחרון ובסוף החודש אני מלמדת בטבעון. גם לחיים על גלגלים יש עוגנים ואילוצים.

כבר יומיים שממש קר בדרום החם. כבר יומיים שתיבת נוח שלנו ניצבת באמצע המדבר הגדול, סגורה ומסוגרת מפני הרוח והגשם. הטעינה מספיקה להפעלת מכשירי החשמל הבסיסיים,אבל אין מה לדבר על מים חמים. גם מצב הגז במיכל לא ברור, ולנקודת החלפת המכלים הבאה נגיע רק ביום ראשון. אז חוסכים בחימום. מצד שני, אין מה לדבר על ריצה. או על זיעה. מתלבשים חם. בקבוק חם על הגב או על הברכיים, ושותים תה.

אנחנו באילת. נוגעים בקצה ומרשים לו לגעת בנו. מה זה אומר? לא יודעת. הגעתי לקצה המלים. כאן בהחלט מתחילות ארצות אחרות. משתפת בדפים מהיומן הוויזואלי, זה שאני עושה כל בוקר באופן אקראי, בלי לחשוב, בלי לדעת מה הקשר בין הדימויים למלים לצבעים, לתאריך, לפסוק שמגיע מתישהו מפרשת השבוע, למשפט אקראי שאני גוזרת ושומרת ושולפת ומדביקה.

הגענו לחניון נחל מנגן בעמק ססגון ביום שלישי על הבוקר. את הסלט עוד קצצנו בגרופית שבה חנינו ללילה, ואז אפף אותנו השקט המבורך של המדבר. מה סוד הקסם של ההרים התמירים האלו שמשובצים באדום ושחור וצהוב? שעומדים כאן בדיוק באותו אופן מאז שהאדמה עוד היתה צעירה וחמה וגעשה ותזזיתית.