בבטן האדמה – מחשבות

אני רוצה לספר את סיפורן של ארבע נשות ההגדה: יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה.

לבנת תמוז נולדת השנה בסמוך ליום הארוך ביותר בשנה, יום ההיפוך הקייצי. דווקא בשיא האור והחום - קורה משהו מדהים. נטמן בתוכנו זרע שאת תוצאותיו נראה רק ביום ההיפוך החורפי.

כל שנה, כשיוני מבשיל ומגיע, אני מרגישה איך גלי החום קוראים לי ולילדים החוצה – מחוץ לבית, לכיתה, למשרד. נהיה קשה יותר ויותר לשמור על איזו שהיא מסגרת. כל החוקים והעקרונות נמסים, מתפזרים, מתעופפים באוויר. כמו זרעיהם של הקוצים בחצר הבית מתייבשים, מתפוררים ואחר כך עפים עם כל משב רוח, מפזרים את עצמם בעולם, הולכים הכי רחוק שהם יכולים.

אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ. עת הקץ. עומד אדם ומביט אל מול כוחות היובש והקץ של הקיץ וליבו מתמלא בחוסר התוחלת של המעגל האינסופי של זריעה, תפילה לנביטה, נביטה ותפילה לפריחה, יפי הניצנים ופריחה בשלה וקצרה שאחריה מגיעה כמו אורחת לא מוזמנת - הנבילה, הכמישה

קיץ הוא זמן של הבשלה. יש יבול ויש פרי. המחווה של ההבשלה היא לתת למשהו לצאת לעולם הגדול, לאפשר לעולם לקצור, לקטוף ולקבל אותו.

 התמונה הזכורה ביותר ממגילת רות שאותה קוראים בשבועות, היא זו שבה נעמי נפרדת משתי כלותיה ומבקשת מהן לשוב לבית אמן. ערפה בוכה, מפנה עורף ושבה על עקבותיה, רות בוכה ודבקה בנעמי.