מחבר: נועה ברקת

זה היה שבוע של קרוב לים, של ריצות לאורך הים ושל הגעה לקצה המדינה. וגם של סוף הסיבוב הצפוני הנוכחי. מעכשיו ועד אמצע אוגוסט אנחנו כמו שאומרות האסטרולוגיות: "בנסיגה".

ביום ראשון עזבנו את כליל בדרכנו לסער. היה מוזר להתניע אחרי 10 ימים, וגם משחרר.  כליל היתה מדהימה. האינטרנט הסלולרי - פחות. הייתי יכולה להישאר שם עוד ועוד. וזה אחד המקומות שאני רוצה לחזור אליו. ובכל זאת היה טוב לזוז ולהמשיך לנוע. 

אנחנו עדיין בכליל. זמן שיא במקום אחד. מהו סוד הכליליות שמשאירה אותנו כאן יותר ממה שתכננו? איך זה קשור ליום הכי ארוך של השנה שיחול בעוד כמה ימים, לאופן שבו בונים כאן בתים, למפגשים ולדרכים שלא מתחברות, אבל יוצרות כליליות...

השבוע עלינו למעלה. אל ההרים.  והאטנו את הקצב. התרוממות והאטה. והרבה אוויר קריר וירוק.

התוכנית היתה להגיע למרחביה רק ליום-יומיים בדרך צפונה. העייפות והאינטנסיביות של השבועות האחרונים הכריעו ונשארנו עד היום - שישי בצהריים.

בדרך כלל אני לא כותבת באמצע שבוע. יש יותר מדי עבודה והבוסית הפנימית שלי לא מרשה. אבל ההגיג הבא ייראה לי שולי בסופו של שבוע עמוס, אז שולחת עכשיו.