מסביב הכול מתייבש, הפרחים הופכים לקוצים והיבולים מבשילים. בסתיו היה עלינו להכשיר את האדמה, לטמון זרעים ולהתפלל לגשם, בחורף הכול העמיק, הבוץ, השורשים, העשבייה, הכוונות, באביב הכול לבלב ובלבל, פרח והשוויץ ביופיו וגם היה רגיש ופגיע ודרש טיפוח והגנה ובחירה.

הקיץ הוא זמן של הבשלה. יש יבול ויש פרי. המחווה של ההבשלה היא לתת למשהו לצאת לעולם הגדול, לאפשר לעולם לקצור, לקטוף ולקבל אותו.

נכון, אנחנו רגילות לחשוב הפוך: שזה זמן שבו אנחנו יכולים להינות מהפירות של מה שעבדנו בשבילו כל כך קשה. תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על כך – מהצד המבשיל והנקטף או מהצד הקוטף. 

מחוות ההבשלה, לפחות זו שמעניינת אותי היא היכולת לתת למשהו גדול ממני לקחת את פירותי, יהיו אשר יהיו ולפזר אותם לכל הרוחות.

כל עונה עונה על שאלה של העונה ההופכית לה. הקיץ עונה לחורף, החורף עונה לקיץ.

זוכרות את שאלת החורף שלכן? 

קיפצו רגע בזיכרון שלכם ל-21.12 – איפה הייתן ומה עשיתן? מה העסיק אותכן? למה קיוויתן? למה התחברתן?

ועכשיו אל השאלה של הקיץ – איך אני נותנת את מה ששלי לעולם?

מה העולם צריך ממני? 

מה העולם מבקש ממני?