לבנת תמוז נולדת השנה בסמוך ליום הארוך ביותר בשנה, יום ההיפוך הקייצי. דווקא בשיא האור והחום – קורה משהו מדהים. נטמן בתוכנו זרע שאת תוצאותיו נראה רק ביום ההיפוך החורפי.

קשה להבחין בהתרחשות הזו, כי תשומת הלב  מופנית החוצה – לעשייה, להתרחשויות, להענות למה שבא מן העולם. התנועה הגדולה  של היציאה לאור– למעלה והחוצה, מוציאה אותנו מעצמנו ובחסותה, משהו תם ומגיע לקיצו. כמו נשיפה ארוכה שמשיבה אותנו אל העולם. הפרי מבשיל, נקצר, נקטף או נרקב. כך או כך הוא חוזר לאדמה שממנה בא.

לא בכדי נקרא כך הקיץ. זהו סיום מחזור שנתי, זוהי פינאלה של יציאה לאור. ומנהגים קדומים שאף נתנו לחודש את שמו, מעידים על סיום קדנציה גם של המלך והמנהיג.

תמוז אל הפריון היה בעלה של איננה, אלת האהבה. בלהט זעמה היא משלחת בו את שדי השאול שקורעים אותו לגזרים, היא מתחרטת ומקימה אותו לתחייה ולכן הוא  חצי שנה איתה וחצי שנה בשאול עם אחותה. מדי שנה בקיץ היו נהוגים פולחני תמוז שבהם הנשים היו מקוננות על האל וחוגגות את שיבתו לחיים.

ברגע זה ממש, מתחילה תנועת החורף שתשיב אותנו אל עצמנו. וככל שהנשיפה שלנו עמוקה יותר, כך השאיפה שלנו תהיה מלאה ועשירה יותר.

זהו זמן להביע משאלה, לשאוף שאיפות, לשלוח החוצה את כל מה שאת רוצה שיקום לתחייה.