אנו מגיעים להורינו – לאמא ואבא – כדי ללמוד מהם ולעצב באמצעותם את הזהות הארצית העכשווית שלנו. ההורים הם המורים הראשונים שלנו והיחס שלנו אליהם (בוודאי בשנים הראשונות) הוא אותו היחס שהיה פעם לתלמיד כלפי המורה – יחס של יראת כבוד, אהבה, ציות. אנו רואים בהורינו נושאי חוכמה כבירה ומתמסרים אליהם וסופגים מהם את מה שהם מביאים אלינו.
אמא איפה הייתי לפני שהייתי אצלך בבטן? כמעט כל פעוט כבן שלוש או ארבע ישאל את השאלה הזו מתישהו. ואכן, כולנו תוהים עליה, האם יתכן שלא היינו כאן קודם לכן? הרי יש לנו תחושה ברורה כי היינו כאן מאז ומתמיד וכי נישאר כאן תמיד?
הביוגרפיה – פירושה כתב החיים של האדם משרטט מפת התפתחות שבה אבני דרך במסע החיי
כשהאני שלנו מתגשם, לאורך השנים ונולד בגיל 21, הפעולה הראשונה שלו היא הכרות עם הנפש שלו - שדמותה הסיבולית היא המלכה.
מהו האני? אותה ישות ייחודית נצחית שלובשת זהות עם הלידה ופושטת אותה עם המוות. קשה לתפוס אותה, כל מילה שתתאר אותה, תחטא לאמת. ולמרות זאת, כל ילד בן שלוש אומר על עצמו: "אני" ומבטא אמת זו.
כבר שנים שאני שמה לב לסינדרום מוזר המתרחש סביב יום ההולדת שלי ושל אנשים אחרים. הסימפטומים הראשונים מתחילים כשבוע לפני יום ההולדת, מתעצמים בהדרגה, מגיעים לשיא ביום ההולדת עצמו ונחלשים בהדרגה.
השנה התשיעית לחיינו אינה מצויינת בספרי הפסיכולוגיה כאבן דרך משמעותית. אבל הידע הביוגרפי מחשיב את התקופה הזו מאד ובוחן אותה היטב. זוהי תקופה שבה ישות האדם והעולם שהיו מחוברות נפרדות זו מזו והילד מתחיל להיות מודע להיותו ישות עצמאית, ייחודית ונפרדת
תהליך כתיבה ויצירת ספר דומה למהלך השלם של חיי האדם – חייו על פני האדמה, חייו אחרי המוות בעולם הרוח והתכוננותו ללידה מחדש. – מעגל חיים זה – מקביל לשלושת שלבי יצירת הספר.
