אני מאמינה בכוחה של המילה המדוברת ובכוחה של שיחה טובה להשיב את הנפש. אני מאמינה שהנפש שלנו פועלת תמיד כדי להתפתח ולהתחבר לרוח - לאותו אני מסתורי ונצחי יודע כול החי בתוכנו ומעבר לנו. אני מאמינה ביצירתיות כדרך של האני לפעול איתנו בבריאה משותפת. מעבר לניסיון חיי אני מביאה איתי כמה "כובעים" מקצועיים: אני יועצת ביוגרפית, מנטורית של בית הספר האדום, בוגרת קורס אסטרולוגיה, מלווה ביומן הויזואלי, עורכת ספרים, מתרגמת, ועוד ועוד...
עורך: גלעד מאירי עורכת משנה: שירה מאירי תחקיר וטיוטה ראשוניים: נועה ברקת "דוידי הוא פסיפס אוטוביוגרפי של דוד מאירי: עובד סוציאלי רדיקלי, חייל ומפקד, איש משפחה, יקיר ירושלים. מאירי היה ממקימי הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים, חשף את השימוש בגז נגד אסירים בבתי הסוהר, ממייסדי זוהרים (כפר הגמילה מסמים הראשון בישראל) והקים את היחידה לטיפול בהומלסים בעיריית ירושלים (הראשונה מסוגה בארץ). הספר סוקר באמצעות תיעוד היסטורי, ניתוחים מקצועיים, סיפורים, שירה ופרודיות את מפעלי וקורות חייו"-
הילד השני מגיע כבר אל הקיים. יש לו אח או אחות שכבר סללו עבורו את הדרך וייסדו את המשפחה. לכן תפקידי ייסוד אינם מושכים אותו ובאופן כללי יימשך יותר להנאת הקיום ושמחה על היש. הוא אינו צריך להתאמץ ולכן הקיום עבורו אינו אינו רק זיעה ועבודה קשה, אלא שמחה וברכה, חוויות ופליאה. יש צורך בהרבה אכזבות כדי להפוך יחד שני למריר ומתוסכל.
לפעמים הילד הבכור הוא הילד היחידי. אין אחים ואחיות שאיתם יש קשר תמידי. אין מתח אין ריבים, ואין פיוס. הוא לבדו, מתבונן בעולם ממעמדו הגבוה, המרוחק. הוא יכול להתבונן בעולם אך אינו יכול להיכנס אליו. הוא משתתף בפעילויות של העולם מבלי באמת לקחת בו חלק. הוא צופה ששומר מרחק בין עצמו לבין העולם מסביבו.
לילד הראשון תפקיד מיוחד. הוא הופך את האישה לאם ואת הגבר לאב ואת הזוג למשפחה. הילד הראשון מחבר את הוריו בקשר שלא יינתק, גם אם ייפרדו, תמיד ימשיכו להיות הוריו.
עם התחלת השביעון השביעי לחיינו (כלומר החל מגיל 42) ניתנת לנו הזדמנות לשנת יובל שבה אנחנו מתבקשים לשחרר את ה"עבדים והשפחות" בחיינו. מה מאפשר את "חלון ההזדמנויות הזה?"
התינוק האנושי מגיע לאדמה אחרי מסע ארוך של שלבי התגשמות. לנו נראה שהוא רק מתחיל את דרכו, אבל היא כבר התחילה זמן רב לפני כן, ברגע ההחלטה "לרדת" להתגשמות חדשה ודרך מה שמתרחש במסע. על כל אלו איננו יודעים הרבה. כמה היתה הנשמה להוטה להגיע לכאן? כמה נאלצה לחכות? או שאולי היא מאלו שממש לא רצתה לעזוב את עולם הרוח?
אירועי הלידה הם מפתח לחיינו עלי אדמות. הן מלים בשפה קדומה שבה הנולד מבטא את עצמיותו. כשאנו לומדות לפענח את סיפור הלידה, אנו לומדות לקרוא שפה חדשה/ישנה שפעם ידענו. אנו יכולות להבין את משמעות האירועים שחווינו עבורנו ועבור התינוק שלנו.
