כשיש לך בית שהוא גם רכב, נראה שיהיה קל להגיע לכל מקום. לקפוץ לסופר, לנסוע לבקר את הילדים או את השכנה מראש ההר. כשיש לך בית שהוא גם רכב זה נראה שאת בכל רגע יכולה להתניע ולזוז. וכל זה נכון. כשרק התחלנו לגור בבית המשאית, הא-נשים המתגלגלים הוותיקים המליצו לנו על רכב קטן ליד. משהו להתנייד איתו כשבית המשאית או המוטורהום שלך חונה על פסגת ההר או על שפת הים.
אתמול אחרי הצהרים, דקות לפני השקיעה (ארבע וחצי אחרי הצהרים...) חזרנו למשטח שלנו. "רברס ריש" לשטח עם המחלוטה, יישור בעזרת הקרשים האלכסוניים ונשימה עמוקה. ועוד אחת. משאית הבית עוגנת במשטח-הבית שלה.
יום שני הוא לא יום הכתיבה השגרתי שלי בבלוג. בדרך כלל אני יושבת לשולחן הכתיבה בשישי בבוקר ומנסה - תוך כדי בהייה וסידור מחשבות - לכתוב דברי טעם על המסע.
השבוע דממה משאבת המים. זה קרה לפתע, בלי חרחורים או התראות. הרעש המוכר שמלווה את חיינו השתתק והמים פסקו לזרום בברזים. כדי להשיג משאבת מים חדשה (היתה בארץ רק אחת כמו שלנו, אצל היבואן באשדוד, אבל המפעל היה סגור בגלל רקטות החגורה השחורה), היו נדרשים הרבה מעורבים ושליחים. ואתמול, אחרי דרך ארוכה המשאבה החדשה הגיעה, הותקנה ו... לא עבדה.
זהו שטח הארון העומד לרשותי. הוא כולל מדף אחד שטוח ומדף תלייה שיש לו שלושה מוטות. מה שנראה כמו מתלה חורים, הוא פטנט איקאה מגניב לגרבניונים וצעיפים.
ביום שלישי לפנות בוקר התריעו האסטרולוגיות הפייסבוקיות שלי על כך שמרקורי נסוג בעקרב וצפו שהכול ייעצר או לפחות ישתבש. בלילה ירד גשם עז והים באכזיב סער. קמנו לתוך שלולית גדולה. לא משהו ששנינו פשוט יכולים לדלג מעליו בלי לשבור את עצם הירך.
השבוע הגיע הגשם הראשון הרציני, הוא נפתח בסערת ברקים ורעמים ארוכה ומשתוללת בין שלוש לארבע לפנות בוקר שלא ממש הורידה גשם, רק העירה את פחד הברקת שלי (עוד כשהייתי קטנה פחדתי ממכת ברק, איזה מוזר שזה הפך להיות שם המשפחה שלי).
אחרי ארבעה ימים של התנדנדות בערסל, צפייה בדבורים עובדות בהאבקת חרובים, עייפות שלא תאמן ובהייה תוך תהייה איזה יום היום - הגיעה דבורה לביקור ואמרה: קוראים לזה השוואת לחצים. או תדרים. זה משהו שקורה לא-נשים שכליל תופסת אותם חזק, מעין יישור קו עם המציאות כאן.
