אחרי ארבעה ימים של התנדנדות בערסל, צפייה בדבורים עובדות בהאבקת חרובים, עייפות שלא תאמן ובהייה תוך תהייה איזה יום היום - הגיעה דבורה לביקור ואמרה: קוראים לזה השוואת לחצים. או תדרים. זה משהו שקורה לא-נשים שכליל תופסת אותם חזק, מעין יישור קו עם המציאות כאן.
ביום כיפור היינו בים. הגענו ביום שני לפני ונשארנו יום אחרי. יום חמישי. אבל באמת, בתקופה הזו - מי יכול לדעת בוודאות איזה יום היום?
יותר מדי אנשים נכנסים למשאית, שואלים את אותן השאלות: זה הבית שלכם? בנית לבד? מי בנה לך? מותר לכם לחנות כאן? איפה המקום הכי יפה שהיית בו? איך אתם מסתדרים? כמה זה עלה? מאחורי כל שאלה בנאלית מסתתרת שאלה מהותית יותר. מה היא? החלטה לתש"פ: לענות רק לשאלות מהותיות או מקוריות, למצוא יותר מקומות שקטים.
אחרי שבועות של התמקמות, זזנו לסיבוב סידורים: משמר העמק (יומולדת) מענית (הצבעה) ופארק הירקון (שגרירות אוסטריה, בין היתר).
השבוע הצטרפתי ל"קשקשת" (קבוצת הוואטסאפ של כליל), לקבוצת הוואטסאפ של הנשים ולקבוצת וואטסאפ נוספת שנקראת החלפות אדמה כליל (אבל זה היה בטעות, כי חשבתי שמחליפים אדמה בדברים אחרים וזה נשמע מעניין). אני מניחה שהרבה אנשים שייכים להרבה קבוצות וואטסאפ. אני נמנעתי עד כה מהתקהלויות.
את סוף השבוע שעבר הקדשנו לגיזום אלות. אני הייתי אחראית על הענפים הדקים במזמרה והוא על העבים, במסור. די מהר התבררה התמונה הבאה: אני טורחת ומתרוצצת בין עשרות ענפים והוא מתאמץ על אחד שכולל את כולם. שאלתי את עצמי מה הטעם בכך שגם אני מזיעה ומקבלת התכווצות בשריר הגזם? בשנתיים האחרונות עברתי על פני האדמה בלי לגעת, בלי לקצץ ובלי לשתול. ולא התכוונתי לוותר על התענוג. אמרתי לעצמי שגם מעשים קטנים מועילים ובוודאי שהם מעודדים את המעשים הגדולים.
עוד רגע מתחיל הערב הרביעי בחוף אכזיב, פעם שנייה באזור. הכול חלום. שום אכזבה. מה שמעורר את המחשבה על שם המקום שנגזר מהמילה 'אכזבה' וגם על המילה 'כזב' השזורה בה.
ברוכה הבאה לממלכת המצולות שלי, כמו בסדרות, תהיה כאן הקדמה שאפשר לדלג עליה ולצלול מיד למים. הרשות לחקור מילה או נושא, להקיף אותה מכמה נקודות מבט, לסקור אותה מבחינה ביוגרפית ואישית ולספר את האמת ורק את האמת, אבל לא בהכרח את כל האמת.
