מחבר: נועה ברקת

איזו מילה מדוייקת זו מתבלבלת, ממש אחות צמודה למתגלגלת (שלא לדבר על זו שבאה אחריה). אני מתגלגלת מבולבלת. יומיים במשאית, כמה ימים בבית, לא מצליחה להתארגן על כל זה. שלא לדבר על המרשעת קורונה ומה שהיא מטלטלת.

בשבוע שעבר חזרנו לבית הקבע שלנו, בהרדוף. אנחנו לא מוותרים על חיי הנדודים לגמרי, המשאית תחזור בקרוב לכליל ותשמש לנו בסיס לחיים נוספים ולמסעות ככל שנבקש. אחרי שלוש שנים של נדודים מלאים בלי עורף ביתי, אנחנו מצטרפים לזרם הנוודים שיש להם בית וגם בית על גלגלים, במקביל. זו פריווילגיה, וקדמו לה חודשים של התלבטות. מי שקראה יכולה היתה לזהות את הנימים האלו של הרצון לנוח בצד הצער על פתיחת מערכת היחסים המלאה עם הנדודים. 

ביום רביעי בבוקר תוקן מכל הגז שלנו. כלומר, המצוף התקוע, שסימן שהמכל מלא - שוחרר בעזרתו של דודי ממוסך עידן הגז והמיכל התמלא עד הסוף. בכך בא לידי סיום חודש של התחדשות - מצברי המשאית,  מחמם מים על גז ומיכל גז מתוקן ומלא. והפינאלה, שחיכתה לנו בתחנת הדלק שער הגיא - היא העגלה האדומה.

את רוב השבוע עשינו באגם ירוחם. בדיוק בפי שעשינו בשנה שעברה. אותו האוטובוס לקח אותי מירושלים ועד לכניסה לפארק, אותו האיש חיכה לי בתחנה. והאגם. ושנה שחלפה.  האגם נשאר קסם בלב המדבר, עם דייגים מבוגרים, יוצאי חבר העמים שמתיישבים בשש בבוקר לדוג, פעם הרבה ופעם מעט. שמענו על הסערות וההצפות בצפון וכל זה לא היה נוכח. אולי שמיים מעוננים מעט, אבל השמש נתנה טעינה

ביום חמישי בבוקר, התניעה המשאית-בית וירדה לניצנה. בלעדי. אני נסעתי למפגש השלישי של היומן הויזואלי בבנימינה, ציירתי את בועת היצירה שלי ומשם המשכתי ברכבת לתל אביב. אני אוהבת שאין לי מושג למה אני מדביקה ומציירת דימויים מסויימים. חשבתי על כמה דברים שאני צריכה בתוך הבועה שלי - ואחרי זה פשוט חלמתי.