מחבר: נועה ברקת

בדרך כלל אני לא כותבת באמצע שבוע. יש יותר מדי עבודה והבוסית הפנימית שלי לא מרשה. אבל ההגיג הבא ייראה לי שולי בסופו של שבוע עמוס, אז שולחת עכשיו.

אוראנוס נכנס לשור, שלוש מכשפות נפגשות והשמיים עומדים להיפתח - זה מה שהיה השבוע

חיי העיר הם חיים סוערים! בשבוע שאנחנו בירושלים, יצאנו עם חלק מהילדים לבלות בעיר, השתתפנו בערב הקראת שירה, אכלנו במסעדת שף, השתתפנו בטקס הענקת דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת בר אילן, חגגנו שלושים שנות הורות וקרענו את העיר בסידורים.

שלושה דברים הביאו אותנו ליבנאל. הראשונה - יונית קריסטל שהזמינה אותנו בחום לבוא לבקר; השנייה - אשה צעירה שרכשה תשורה של מפגש פענוח סיפור לידה שתרמתי לקמפיין מימון המון; והשלישית - זוג חברים שלא פגשנו הרבה שנים, מאז ששבו בתשובה. 

קצת לפני החשיכה הגענו לתחנת סוף השבוע שלנו בשדמות דבורה, אחרי יום עמוס רגשית, ובלי לחשוב יותר מדי, נכנסנו לבוץ. כלומר גלגל אחד שקע והתחפר. כשדיברנו על זה בדיעבד, כשברקע הידיעות על עשרה נערים שטבעו בשטפון, יכולנו לראות את שרשרת ההחלטות הפצפונות שיצרה את המדרון החלקלק, שממנו תחלץ אותנו השמש ואם לא - אז כוחות הטרקטור של השכנה. בינתיים, עד שזה יקרה, משאית הבית נוטה על צידה מעט,צדה הימני נמוך מצדה השמאלי -  מה שמעורר סחרחורת קלה. זה היה השבוע של יודפת. הישוב שאני מכירה בו הכי הרבה אנשים מבין הישובים שלא גרתי בהם... חנינו בבוסתן של יודפת, שלמרות הטיולים הרבים…

האם אני אני עצמאית? האנרגיה שאני צורכת מגיעה ישירות מהשמש, ההפרשות חוזרות לאדמה, לבית יש גלגלים לנסוע הלאה, כך שהאדמה מתחת הרגליים לא מחזיקה אותן.

איפה מרגיש לך בטוח? מקום שבו אפשר להרפות, להישען אחורה ולדעת שהכל בסדר? במה זה תלוי? ומה עושים כשחוויית הביטחון הבסיסית הזו מעורערת?

הזיכרון תמיד היה משמעותי לי יותר מהחופש. זכרתי חפצים, זכרתי מקומות, זכרתי אנשים, זכרתי סיפורים של אנשים, זכרתי אפילו דברים שלא קרו לי או לא קרו בכלל. כשזוכרים קשה להיות חופשיים. תמיד משהו מזכיר משהו.