מחבר: נועה ברקת

בזמן שאני כותבת לכם, המשאית חונה בחנייה ליד הבית שלי בהרדוף, לא מיושרת ולא מאוכלסת. לפעמים, כשאני עולה במדרגות נדמה לי שהיא רוטנת עלי - מה עם להניע אותי ולנוע? 

בדיוק ב-12 בצהריים סיימנו לארגן את הביתה לתזוזה, עשינו סיבוב או שניים כדי לוודא שזכרנו  לסגור ולהדק את הכול. הביתה לא זזה מאז הראיון ההוא אצל אברי. חודשיים וחצי של עמידה במקום, כולל סגר. כולל זה שלא הגענו אליה. הסיבות טובות. עוד מעט אגיע אליהן. וזה לא שהיא זזה כל כך הרבה בחודשים שקדמו לכך. למעשה, היא כבר כמעט שנה שהיא מצמיחה שורשים. פתחנו את דלתו הקבינה לאוורר את תא הטייס והיא נפנפה באוזניים בשמחה.מאחר והיא פרקה את המצבר בעמידה הממושכת, נעזרנו בכבלים הארוכים שמתחברים למצברים הסולאריים והיא התניעה ושאגה ליציאה. הקשנו אגרוף לאגרוף לאות מזל ואושר ויצאנו לדרך.מה יש לומר על…

השבוע נפתח בכתבה ההיא ב"ישראל היום". כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ"ן אמר שיש עוד הרבה אנשים בישראל והם כן קוראים את העיתון. השבוע פגשתי חלק מהם בתחנת הריענון בכביש שש.  תישארו איתי.

גברת קורונה עצרה את הנדודים וגברת קרמה החזירה אותי  לבית בהרדוף. הקורונה עצרה את העולם, האטה את הקצב ולראשונה בחיי הרגשתי שאני והעולם נעים באותו קצב. פתאום לא הייתי המרדנית והמשונה, אלא דווקא זו שכבר מתורגלת טוב בלעצור, להסתפק במועט ולעבוד מהבית. הרגשתי ששנות הנדודים היו שנים של הכנה לזמנים האלו. על הקרמה אני מעדיפה לא להרחיב...