מחבר: נועה ברקת

הגשם ירד. באחת שינתה האדמה את צבעה והכל האפיל והעמיק והתבצבץ. השמיים התכסו בשמיכה אפורה ולבנה והמרחב הפתוח – שמחוץ לבית – שוב לא היה מזמין כל כך, אלא רטוב, אפל וסוער.

אנה פבלובה נולדה ב -12 בפברואר 1881 - יום חורף קר ומושלג - בסנט פטרסבורג, רוסיה. אמה היתה כובסת וזהותו של אביה הביולוגי אינה ידועה, אולי היה זה בנקאי יהודי, או כמו שאנה העדיפה להאמין - אב אמיתי שנפטר. כשהיתה בת שלוש אומצה על ידי מטביי פבלוב, שנשא את אמה לאיש

אמא, מדינה, ארץ, עיר, יבשת, אדמה - כולן בלשון נקבה, להזכירנו כי מה שנמצא סביבנו, מה שמקיף, מזין, מכיל ומטפח אותנו, הוא נשי במהותו.

את רוב הדברים בחיינו אנו צריכים לעשות במו ידינו. אפילו הכלים במדיח, שהוא אחת מהמצאות המאה, לא מחליטים מעצמם להתנקות. הכביסה לא נכנסת למייבש בעצמה ואבוי, היא לא מתקפלת מעצמה.

השפה העברית מכילה בתוכה חוכמה יוצרת, שמבטאת לא פעם, דרך המלים, את מהותן. בחרתי להביא כמה דוגמאות אהובות עלי במיוחד:

אשת לוט מביטה לאחוריה בעת השמדת סדום ועמורה. היא קופאת אל מול הטראומה ואינה יכולה להתקדם הלאה עם חייה.