הדיעה הרווחת לגבי שירה היא שזו צורת הכתיבה שיש בה הכי הרבה השראה. שהיא כמו מתרחשת מאליה. מילה עולה על הדעת, אולי בשעה של שקיעה בשינה או יקיצה, שורה נוחתת כמו להקת חסידות ואם היה לי מזל או מקלדת, אני לוכדת אותה לפני שתפרח. למעשה, קיים ז'אנר גדול בשירה שאני מכנה אותו תקשירית. שירה מתוקשרת. לצערי, או למזלי, תלוי את מי שואלות, השירה שאני כותבת אינה כזו.
אני כותבת לכם עדיין מבית המשאית, אבל כבר מכליל, ועוד רגע בחזרה בבית הבטון. (10 ימים בלי הנכד שלי זה הכי הרבה זמן שנפרדנו מאז שנולד.)איך לסכם את שעות העריכה הראש
אין כמו לצאת למסע קצר. אני מתחילה מסידור הבית. על שולחן העבודה המשותף שלי ושל שרון נערמים דברים. אצלו ניירות, אצלי סריגות. פקעות החוטים מסתבכות עם כבלי המחשב, מתערבבות זו בזו. אני מבלה את הבוקר באריזה ובהתרה. ה”מסע” אמור לארוך שבועיים, שבוע וחצי אם מסתכלים ביומן. שבוע בהר הרוח שיוקדש לעריכת הספר שלי (תודו שזה פואטי), כמה ימים ליד המוסך, שם הביתה עוברת את המבחן השנתי שלה ואז בחזרה לכליל ולהרדוף. שבועיים לא לראות את הקטנצ’יק שנכנס יותר ויותר לגיל הלמ
סבתות קדומות. אין לנו מילה טובה בעברית ל Ancestors ואם אתם כמוני, דור שני, גם סבתות וסבים של ממש לא היו לנו. וגם לא סיפורים עליהם. מה ילדה בת תשע כבר יכולה לספר על הוריה?
הנרטיב הראשון נולד מפנטזיה שבה אני חוזרת למעמד הר סיני ומשבשת אותו. אני מונעת רצח מכשפות היסטורי של כל מי שהעז לקיים פולחנים אחרים ואני מעניקה קול ומשמעות לדת מטריאכלית. בדת הזו יש אלים ואלות, יש חיבור לכוחות הטבע ויש הרבה מאגיה וטקסים.
חוה האישה הראשונה. האם הגדולה והקדמונית של כולנו. האם-אמא של כל בני האדם. אם-כל-חי. ומה הסיפור הגדול על פרי עץ הדעת? הסיפור המכונן של התרבות המערבית של פיתוי, חטא, עונש, גירוש? קללה?
מהו האני? אותה ישות ייחודית נצחית שלובשת זהות עם הלידה ופושטת אותה עם המוות. קשה לתפוס אותה, כל מילה שתתאר אותה, תחטא לאמת. ולמרות זאת, כל ילד בן שלוש אומר על עצמו: "אני" ומבטא אמת זו.
