בלוג

אתמול בסיומה של ריצה באכזיב, רציתי להיכנס לים. הגלים נשברו בדיוק על החוף ונבהלתי. אני לא אוהבת גלים נשברים והים נראה לי לא יציב. טבלתי כפות רגליים ותהיתי על פשר הפחד החדש הזה מהים. בכל תקופת ה"חברה" – כך קראו בקיבוץ לבית הספר היסודי מא' ועד ו' – נסענו לים בחופש הגדול. כל שני וחמישי, בדיוק כמאמר הביטוי.  אני מדלגת על אוטובוס, בחילה, לחמניות טריות ביקנעם, שירי אוטובוס, טנטורה, וארוחת הבוקר עם הביצה הקשה בחול ומגיעה ישר לחווית השיא – ההליכה למפרץ הסוער.

כל שני וחמישי?

בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ימי שני וחמישי היו ימי השוק, ולכן עשו אותם ימי הקריאה בתורה, על מנת שרוב האוכלוסייה שממילא יצאה מהבית, תזכה לשמוע קריאה בתורה. מכאן, כנראה הביטוי.

זה כמובן לא שמו הרשמי, אבל להבדיל מחוף הים שבו היו ילדי הקיבוץ מתמקמים, כמובן, כל קבוצה בנפרד עם המטפלת והמורה, המפרץ הסוער היה במרחק הליכה והציע גלים מתנפצים להפליא. היה צריך לעבור את החלק המתנפץ ואז נפרש ים עמוק ודי רוגע, כמו גוף של חית בר, בתנועה מתמדת. לא היתה מאושרת ממני בתוך מי הים. כילדה הכי שמנה בקבוצת שקד, מי המלח נשאו אותי בקלילות ואיפשרו לי לצלול, לשחות, לרקוד ולחוש קלה וגמישה. לכך נוסף סוד שהתגלה לי בשנתי התשיעית כשקראתי את הכד העתיק. שני סיפורים השפיעו עלי במיוחד, הראשון מביניהם הוא בן-גלים.

הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1960 (ובמהדורה נוספת בשנת 1986) וכלל תשעה סיפורים קסומים שכתב אריה לודוויג שטראוס ותרגם דן פגיס: הזוג המוזר, חוט הקסם, בת העננת, העץ שידע לרוץ, בן גלים, מסע הכלולות לשתוקיה, פרשקיטור, הכד העתיק ויום ולילה.

בקצרה מספר הסיפור על דיג ואשתו שאין להם ילדים. יום אחד הם תופסים ברשת בן-גלים שיש לו קרומי שחייה ועיניים ירוקות. הם מאמצים אותו אך הוא משתוקק לים. הם מנסים לכלוא אותו ואוסרים עליו להיכנס לים, אבל מבינים שעליהם לבקש אותו ממלך ומלכת הים. וכך הם עושים. בשובם הביתה אחרי המפגש המוצלח מתברר שבן גלים הוא ילד אמיתי עם אצבעות רגילות ועיניים חומות. הסיפור החביב הזה השפיע עלי עמוקות. מפני שלפתע התגלה לי שאני היא בת ים. ושגם אני נתפסתי ברשת. של הקיבוץ ושל ההורים שלי. ההוכחה שלי היתה שיש לי עיניים ירוקות ולהם חומות! כמו הרבה ילדים בני תשע, גם אני הבנתי שנחטפתי/אומצתי/לא יכול להיות שאלו הם ההורים שלי. אבא ואמא שלי הם מלך ומלכת הים וסליחה – אני רוצה את קרומי השחייה שלי בחזרה.

בִּיליתי את הקיץ המאושר ההוא עד יום הולדת תשע בידיעה שהים לגמרי בטוח עבורי. הגלים המתנפצים הם זרועותיהם האוהבות של אבא ואמא ואחיותי ואחי בני ובנות הגלים. לא חששתי מהמפרץ הסוער ולא מן הדגיגים ולא מהדגל האדום על סוכת המציל. סיפרתי להורי על הגילוי ורק רציתי לדעת אם מצאו אותי בטנטורה או בחוף ים אחר. הם התעקשו שנולדתי במסדרון של בית החולים עפולה ושאני לגמרי הבת שלהם. אבל בראש השנה, ערב יום הולדתי, הם הכניסו לתיבת הברכות האדומה המקושטת בפתח בית הילדים – ברכת שנה טובה שעל המעטפה שלה נכתב – לבתו של מלך הים. זה היה משעשע מאד, לכולם. אראלה קראה את הכתובת שעל המעטפה בכיתה וכולם בהו בלחיי המסמיקות. את השנים הבאות ביליתי בפיצול אישיות. כלפי חוץ הייתי ילדה רגילה-טובה-קיבוצניקית כמו שצריך-כלומר עם עיניים חומות. כלפי פנים המשכתי לצלול, גידלתי קרומי שחייה ולא סיפרתי לאף אחד יותר מה אני עושה.

אחרי יומיים שהים סער או לפחות היה עצבני מעט, הוא נרגע ואני עברתי בקלילות את  קו נשיקות הגלים לחול ושוב הייתי לזמן מה בתו של מלך הים, לפחות עד שקצות האצבעות החלו לשנות את צבען ומרקמן ולהצמיח קרומי שחייה.

הערה אחרונה על הממלכה הטבועה

היו היו פעם שתי ממלכות בשם למוריה ואטלנטיס שמייצגות תקופות שונות בהתפתחות האנושות והאדמה. על פי שטיינר אנחנו נמצאים כעת בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית

הראשונה היתה  התקופה ההודית הקדומה שבה התפתח גופו האתרי של האדם, תקופה המקבילה לשביעון השני לחיי האדם, בין גיל 7 לגיל 14.

השנייה – הפרסית בה התפתח הגוף האסטרלי, תקופה המקבילה לגיל ההתבגרות, בין גיל 14 לגיל 21.

השלישית – התקופה המצרית-כשדית בה התפתחה נפש-התחושה, תקופה המקבילה לשביעון הרביעי לחיינו, בין גיל 21 לגיל 28.

התקופה הרביעית – יוונית-לטינית – התפתחה הנפש האינטלקטואלית, או נפש החשיבה. התקופה מקבילה לשביעון החמישי לחיינו – בין גיל 28 ל-35.

בתקופת התרבות החמישית שלנו מתפתחת נפש-התודעה או הנפש ההכרתית, תקופה זו מקבילה לשביעון הששי – בין גיל 35 לגיל 42.

רק כשלמדתי אנתרופוסופיה ובעיקר את תקופות התרבות השונות ואת התיאור של התקופה הלמורית והאטלנטית ואת שקיעתן של היבשות הקדומות האלו, הבנתי את געגועי – למקדשים, לתקופה שבה היינו פחות מוצקים והרבה יותר נוזליים ואינטואיטיביים.