נוע תנוע

רגע לפני שאני מתניעה את המשאית ונפרדת ממדרשת בן גוריון בשדה בוקר, מיכל פלג מגיעה על אופניה, נכנסת והשיחה קולחת. מיכל היא אמנית, משוררת, פסלת ומלקטת. כבר כמה ימים שאני חגה סביב המבנה הזמני שהיא בונה לעצמה בחצר הבית שבו היא גרה בשש השנים האחרונות. בית שאותו היא מפנה בשבוע הבא. והנה הצלחנו להיפגש.

התעוררנו בחמש בבוקר, בגן הפעמון בירושלים, בלילה העשירי שלנו בירושלים, החנייה היתה ריקה, הדרך פתוחה. נכנסו ל"מצב ארגון" - לסגור חלונות, לסגור דלתות, להעלות על המיטה את כל המטלטלין (שולחן, כיסא, מחשבים), לשים את מיץ החתול הזמני בכלוב שלו על המיטה, ולצאת לדרך.

כשחלמתי על המסע הזה, ראיתי את עצמי מגיעה למקומות - נידחים או מרכזיים - חונה, עובדת, כותבת, נפגשת עם אנשים ובערב - מעבירה מפגש-שיחה בנושאים שיקרים ללבי - כתיבה, שירה, סיפורי לידה, ביוגרפיה. ראיתי ואני רואה בזה תמורה עבור הזכות לנוע, לחנות ולהתארח בתחומם של יושבי הקב

הגב נתפס לי. מצדו הימני. שנים עברו מאז סבלתי מהגב כל שני ושלישי. ואני יוצאת מעצמי כדי להשיג עזרה מכל הכיוונים: רונן יחיאב, ההילר שאין עליו, "בא לבקר" כמו שהוא קורא לזה; אחותי, שהיא מורה לפלנדקרייז, עושה לי טיפול אישי; בעלי מורח טראומיל על הגב וממלא בקבוק חם וגם עושה לי עיסוי נפלא; אני גם מיד מורידה עומס. עושה הכל לאט יותר.