שלושה דברים הביאו אותנו ליבנאל. הראשונה - יונית קריסטל שהזמינה אותנו בחום לבוא לבקר; השנייה - אשה צעירה שרכשה תשורה של מפגש פענוח סיפור לידה שתרמתי לקמפיין מימון המון; והשלישית - זוג חברים שלא פגשנו הרבה שנים, מאז ששבו בתשובה.
קצת לפני החשיכה הגענו לתחנת סוף השבוע שלנו בשדמות דבורה, אחרי יום עמוס רגשית, ובלי לחשוב יותר מדי, נכנסנו לבוץ. כלומר גלגל אחד שקע והתחפר. כשדיברנו על זה בדיעבד, כשברקע הידיעות על עשרה נערים שטבעו בשטפון, יכולנו לראות את שרשרת ההחלטות הפצפונות שיצרה את המדרון החלקלק, שממנו תחלץ אותנו השמש ואם לא - אז כוחות הטרקטור של השכנה. בינתיים, עד שזה יקרה, משאית הבית נוטה על צידה מעט,צדה הימני נמוך מצדה השמאלי - מה שמעורר סחרחורת קלה. זה היה השבוע של יודפת. הישוב שאני מכירה בו הכי הרבה אנשים מבין הישובים שלא גרתי בהם... חנינו בבוסתן של יודפת, שלמרות הטיולים הרבים…
האם אני אני עצמאית? האנרגיה שאני צורכת מגיעה ישירות מהשמש, ההפרשות חוזרות לאדמה, לבית יש גלגלים לנסוע הלאה, כך שהאדמה מתחת הרגליים לא מחזיקה אותן.
איפה מרגיש לך בטוח? מקום שבו אפשר להרפות, להישען אחורה ולדעת שהכל בסדר? במה זה תלוי? ומה עושים כשחוויית הביטחון הבסיסית הזו מעורערת?
הזיכרון תמיד היה משמעותי לי יותר מהחופש. זכרתי חפצים, זכרתי מקומות, זכרתי אנשים, זכרתי סיפורים של אנשים, זכרתי אפילו דברים שלא קרו לי או לא קרו בכלל. כשזוכרים קשה להיות חופשיים. תמיד משהו מזכיר משהו.
יותר ויותר מתברר במסע הזה כי יש לחפש אחר השוליים. הם הרבה יותר סבלניים. הם פרומים, מבולגנים, משליכים בהם את מה שכבר אין בו חפץ,
העלייה מים המלח לירושלים היא חוויה של עזיבת המדבר. אם ההגעה מהשפלה - הצד השני של ירושלים, שגשר המיתרים הוא שעריה - מלווה בהוד והדר, הרי שהכניסה מהמזרח היא כמו שער אחורי, על כל המשתמע מכך.
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
