אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ. עת הקץ. עומד אדם ומביט אל מול כוחות היובש והקץ של הקיץ וליבו מתמלא בחוסר התוחלת של המעגל האינסופי של זריעה, תפילה לנביטה, נביטה ותפילה לפריחה, יפי הניצנים ופריחה בשלה וקצרה שאחריה מגיעה כמו אורחת לא מוזמנת - הנבילה, הכמישה
קיץ הוא זמן של הבשלה. יש יבול ויש פרי. המחווה של ההבשלה היא לתת למשהו לצאת לעולם הגדול, לאפשר לעולם לקצור, לקטוף ולקבל אותו.
התמונה הזכורה ביותר ממגילת רות שאותה קוראים בשבועות, היא זו שבה נעמי נפרדת משתי כלותיה ומבקשת מהן לשוב לבית אמן. ערפה בוכה, מפנה עורף ושבה על עקבותיה, רות בוכה ודבקה בנעמי.
יום השוויון האביבי, אסתר המלכה והקשר שלה לנפש ולאסטרליות. עשתורת, המזרח (שהוא איסט) כנקודת ההתחלה, קיבלי ואוסטרה - אלות השחר והקשר שלהן ליום השוויון ולהתעוררות.
שעות האור הולכות ומתקצרות. החושך יורד מוקדם יותר ומביא את הלילה איתו. כשמביטים בשמיים בשעת בין הערביים, אפשר לראות כיצד האור הבוהק של השמש, נחלש והולך ויוצר בפרפורי גסיסתו צבעים מרהיבים – בהתחלה אדומים בוהקים, אחר כך כתומים, וורודים, סגולים, כחולים ולבסוף גם הכחול העמוק ביותר הופך לשמיכה השחורה של הלילה, שמתחתיה כל הצבעים שווים
