חגים ומועדים

סוכות היא אלה גדולה מנהג חג סוכות מוזכר במקרא. אחד החגים הראשונים והגדולים. האם יתכן שמקורו בטקס פאגני להורדת גשם? כתוב כך ((מלכים ב', י"ז, כ"ד): וְ"אַנְשֵׁ֣י בָבֶ֗ל עָשׂוּ֙ אֶת־סֻכּ֣וֹת בְּנ֔וֹת וְאַנְשֵׁי־כ֔וּת עָשׂ֖וּ אֶת־נֵֽרְגַ֑ל וְאַנְשֵׁ֥י חֲמָ֖ת עָשׂ֥וּ אֶת־אֲשִׁימָֽא׃" או בניסוח קצת אחר: וּנְשָׂאתֶ֗ם אֵ֚ת סִכּ֣וּת מַלְכְּכֶ֔ם וְאֵ֖ת כִּיּ֣וּן צַלְמֵיכֶ֑ם כּוֹכַב֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶ֖ם לָכֶֽם׃ מה זה אומר לעשות את סוכות? או לשאת את סוכות? ומה הקטע עם לכוון את הצלמים, כלומר את דמויות האלה העתיקות שהיו נהוגות בתרבות האלילית לעבר כוכב? סוכות זה שם של אל או אלה בבלי? (אני לא הצלחתי למצוא אותו בפתניאון בוויקיפדיה, גם לא תחת השם סוכוד…

אני רוצה לספר את סיפורן של ארבע נשות ההגדה: יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה.

כל שנה, כשיוני מבשיל ומגיע, אני מרגישה איך גלי החום קוראים לי ולילדים החוצה – מחוץ לבית, לכיתה, למשרד. נהיה קשה יותר ויותר לשמור על איזו שהיא מסגרת. כל החוקים והעקרונות נמסים, מתפזרים, מתעופפים באוויר. כמו זרעיהם של הקוצים בחצר הבית מתייבשים, מתפוררים ואחר כך עפים עם כל משב רוח, מפזרים את עצמם בעולם, הולכים הכי רחוק שהם יכולים.

אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ. עת הקץ. עומד אדם ומביט אל מול כוחות היובש והקץ של הקיץ וליבו מתמלא בחוסר התוחלת של המעגל האינסופי של זריעה, תפילה לנביטה, נביטה ותפילה לפריחה, יפי הניצנים ופריחה בשלה וקצרה שאחריה מגיעה כמו אורחת לא מוזמנת - הנבילה, הכמישה

קיץ הוא זמן של הבשלה. יש יבול ויש פרי. המחווה של ההבשלה היא לתת למשהו לצאת לעולם הגדול, לאפשר לעולם לקצור, לקטוף ולקבל אותו.

 התמונה הזכורה ביותר ממגילת רות שאותה קוראים בשבועות, היא זו שבה נעמי נפרדת משתי כלותיה ומבקשת מהן לשוב לבית אמן. ערפה בוכה, מפנה עורף ושבה על עקבותיה, רות בוכה ודבקה בנעמי.

יום השוויון האביבי, אסתר המלכה והקשר שלה לנפש ולאסטרליות. עשתורת, המזרח (שהוא איסט) כנקודת ההתחלה, קיבלי ואוסטרה - אלות השחר והקשר שלהן ליום השוויון ולהתעוררות.