חגים ומועדים

עם ישראל נולד במדבר. בין שני מקומות, בין העבר לעתיד, בין הבית שנעזב לבין הבית שעדיין לא הושג. עם ללא בית. עם בין הבתים. עם נודד.

לכל אדם היתה (או תהיה, או תהיה שוב) יציאת מצרים פרטית. יציאת מצרים  ראויה לשמה תמיד כוללת בתוכה עזיבת מצב של עבדות, שאיפה לחירות ומדבר גדול ביניהם. אף אחד לא רוצה ללכת למדבר, אנו רוצים מאד לעזוב את העבדות המרה ולהגיע מיד או כמה שיותר מהר למקום טוב יותר, אבל מסתבר מהחיים שאי אפשר לעבור בהינף יום מעבדות לחירות, אלא צריך לנדוד דרך מקום קשה עד שמבשיל הרגע שבו אפשר לקטוף את פרי הארץ המובטחת. זה לא רק טריק של החיים ללמד אותנו להעריך דברים טובים, אלא שבתקופת המדבר טמונים הזרעים של החירות.

הגשם ירד. באחת שינתה האדמה את צבעה והכל האפיל והעמיק והתבצבץ. השמיים התכסו בשמיכה אפורה ולבנה והמרחב הפתוח – שמחוץ לבית – שוב לא היה מזמין כל כך, אלא רטוב, אפל וסוער.

אמא, מדינה, ארץ, עיר, יבשת, אדמה - כולן בלשון נקבה, להזכירנו כי מה שנמצא סביבנו, מה שמקיף, מזין, מכיל ומטפח אותנו, הוא נשי במהותו.

את רוב הדברים בחיינו אנו צריכים לעשות במו ידינו. אפילו הכלים במדיח, שהוא אחת מהמצאות המאה, לא מחליטים מעצמם להתנקות. הכביסה לא נכנסת למייבש בעצמה ואבוי, היא לא מתקפלת מעצמה.

בתרבויות רבות (מעניין למה זה לא כך אצלנו ביהדות), זוהי תקופה שבה עוצרים רגע לחשוב על המתים.כשהייתי ילדה, הרגשתי שיש מסביבי משהו שלא מדברים עליו. לא היו לי מלים להגדיר זאת. נראה לי כיום שחשתי בחללים, והם לא היו חלולים כפי שאפשר להסיק מהמילה, הם היו מלאים והם רצו שמישהו יקשיב להם. הרגשתי את חסרונם, לא היו לי סבים וסבתות למשל, אבל חסרונם היה גדוש בדבר מה.לאורך השנים החוויה שהמתים קיימים, לבשה צורות ופשטה אותן. למשל, בתקופה שערכתי ספרי זיכרונות הייתי צוחקת ביני לבין עצמי שהמתים מעבירים את הטלפון שלי מפה לאוזן. הרגשתי שכשאני מתחברת לאדם דרך הזיכרונות שמספרים עליו, אני…