חגים ומועדים

חג האור, בלב החושך של החורף, הוא סימן שאלה שהעמידו הדורות לפנינו. כן, אני מכירה את כל ההסברים. את אלו הפסיכו-ביולוגים שטוענים שאכילת שומנים ופחמימות והדלקת אור מפחיתים דיכאון וחרדה. את הגישות התרבותיות-קמאיות שעסקו בפולחן שמטרתו להשיב את השמש וחומה, וגם את הרוחניות שמדברת על האור והחום הפנימי שיש להדליק בלב הקור והחושך.

משה מקבל שליחות מול הסנה הבוער. אם לך זה היה קורה –פתאום באמצע החיים, ומלאך אלוהים בכבודו ובעצמו היה מספר לכם מה השליחות שלכם בחיים– איך היתה הרגשה שלך?

במסע האינסופי שלנו סביב השמש, כל יום דרך מקצבי הלילה והיום, כל שנה דרך מקצבי העונות. אנו עוברים מדי שנה את נקודת השיוויון האביבית. בנקודה הזו, שווים כוחות האור והחושך, שווים שעות היום ושעות הלילה.

הדרך אל הידע היא דרך מסובכת ורבת תהפוכות. אנחנו לומדים משהו, מתמחים בו, אפילו מקבלים בו תואר. ואז, אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו, מגיע רגע שבו אנחנו קולטים שכל הידע שרכשנו לא שווה הרבה.

מצרים שלי – מבטים, חיוכים מסוימים, מניירות, הרגלים, דפוסי התנהגות קבועים, כאלו שמביאים לך את ההרגשה הזו של 'הו לא שוב פעם?' לא שוב אותו עניין...

עם ישראל נולד במדבר. בין שני מקומות, בין העבר לעתיד, בין הבית שנעזב לבין הבית שעדיין לא הושג. עם ללא בית. עם בין הבתים. עם נודד.

לכל אדם היתה (או תהיה, או תהיה שוב) יציאת מצרים פרטית. יציאת מצרים  ראויה לשמה תמיד כוללת בתוכה עזיבת מצב של עבדות, שאיפה לחירות ומדבר גדול ביניהם. אף אחד לא רוצה ללכת למדבר, אנו רוצים מאד לעזוב את העבדות המרה ולהגיע מיד או כמה שיותר מהר למקום טוב יותר, אבל מסתבר מהחיים שאי אפשר לעבור בהינף יום מעבדות לחירות, אלא צריך לנדוד דרך מקום קשה עד שמבשיל הרגע שבו אפשר לקטוף את פרי הארץ המובטחת. זה לא רק טריק של החיים ללמד אותנו להעריך דברים טובים, אלא שבתקופת המדבר טמונים הזרעים של החירות.