הספר מאות פרחים סגולים עוסק בסיפור חייו של אסי שהתאבד לפני כעשור. הספר נכתב על ידי אמו של אסי, חוה מזרחי, יועצת ביוגרפית ותרפיסטית באמנות. ומסעה של אמו חוה בעקבות חידת חייו ומותו.קולה של חוה מזמן התבוננות מעמיקה באירועי החיים של המשפחה כולה ושל השניים בפרט ועובר דרך מסע של גילו עצמי, התפתחות וצמיחה. במקביל, קולו של אסי שזור דרך השירים הרבים שכתב, המלוים את הספר.כך זה נפתח:פגשתי את גבי ביום שבת קייצי, בשעת צהרים.אחות, שתי חברות ואני, חזרנו מהים יחפות ובבגדי ים אל בית הורינו שעמד מעבר לכביש, במרחק הליכה מהים. כשחצינו את הכביש הראשי, הגיח לעברנו במהירות רכב טנדר…
נעם דיצ'ק - 2004נעם, יליד 1978, חי בכישורית שבגליל, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. את יומנו המרגש התחיל לכתוב בגיל 14, כמה חודשים לאחר שהתגלה כי הוא חולה ב-ALD, מחלה חשוכת מרפא הפוגעת במערכת העצבים.
חם, אני נאנחת. כבר בעשר בבוקר חם ולח. מוקדם מדי להפעיל את המזגן, את זה גם אני מבינה. במיוחד כשענני הסתיו השקרניים האלה מכסים את השמיים ומעיבים על יכולתם של קולטי השמש הסולאריים שלנו לייצר חשמל.
נולדתי בפברואר 1917 בוורשה – פולין.שם אמי היה שרה - שרהל'ה ושם אבי חנוך.בהיותי בן שש, חלה אבי, שהיה אז בן 35, במחלה קשה, שאינה ניתנת לריפוי עד עצם היום הזה, בשם "טרשת נפוצה". זהו שיתוק הדרגתי של כל חלקי הגוף. היותו של אבי חולה השפיעה כמעט על כל מהלך חיי. הייתי הבכור בין שלושה בנים. שני אחי הצעירים היו יעקב וחיים.לפני המחלה אבי עבד בבית חרושת לעורות. במשפחה האמינו ששם קיבל את המחלה, כי היה עליו לעמוד שעות ארוכות ברטיבות בתוך בור בו עיבדו את העורות הרטובים. כל עומס הדאגה למשפחה נפל על שכמי אמי בבת אחת, והיה לה קשה…
וילהלם מיינצר - 2006דוקטור וילהלם מיינצר כתב את סיפור חייו עם פרישתו לגמלאות. מסע חייו שעבר בגרמניה, הולנד, רוסיה, סין וישראל הוא מסע מיוחד במינו שמתואר בכישרון, הומור וכושר אבחנה.וכך נפתח הספר:מורי, הפרופסור נייסר, מרצה לבקטריולוגיה בפרנרפורט נהג לומר: "חיים אמיתיים הם מופלאים יותר מהסיפור הבדיוני ביותר." רק בשנות חיי המאוחרות נוכחתי בצדקתם של דברי חוכמה אלה. בצעירותנו, רואים אנו את קיומנו כדבר המובן מאליו וחושבים שאנו מעצבים את חיינו במו ידינו. אולם, לאחר נסיון חיים ארוך, נוכחים אנו לדעת כי אישיותו של האדם הינה תוצר של אינספור גורמים, תוצאה של שרשרת התפתחויות ואירועים, שלכאורה אינם נמצאים בשליטתו של היחיד. התפתחות…
כמעט שבוע שאנחנו בירושלים. בלי המשאית. בבית של חברה. חדרים, חפצים, מים בשפע. אוויר ירושלמי. אפילו קריר. אבל אני מתגעגעת. שבוע זה יותר מדי זמן מחוץ למשאית.
אלסקה, יום חמישי אחר-הצהריים, היום האחרון של יולי, שנת 1986. ספינת הדייג ריגרוס נמצאת בדרכה חזרה לנמל הבית בקטצ'יקן לאחר הפלגת דייג בת 36 שעות, בים סוער ובמזג אויר גרוע. ליד האי בייקר בחוף המערבי של האי פרינס אוף ווילס, מתקרבת הספינה לספינת הדייג סנט פטר שמאותתת על היותה 'תקועה' עקב הסתבכות רשת הדייג במדחף הספינה. הקברניט שואל את צוות הספינה השנייה האם יש מישהו המסוגל לצלול ולשחרר את הרשת. יואל, שאינו צוללן מקצועי, מתנדב למשימה. אין מתנדבים אחרים.הוא לובש את ציוד הצלילה שהיה על הספינה וצולל אל אזור המדחף. בתנועות חזקות הוא חותך, בעזרת סכין הצלילה, את הרשת שהסתבכה ומנתק…
אשה אחת שאלה בתגובה לפוסט הקודם: "מי מוכן לספק לכם מים בלי לגבות תשלום?"