בלוג

לבנת סיוון לוקחת אותנו אל היום הכי ארוך בשנה, אל התארכות האור והחום. אל הקציר. משמעות המילה האשורית היא ככל הנראה "להט השמש".
שיר מימי ילדותי מתחיל כך:
בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.
הבית האחרון, דרך אגב מסתיים כבר בעגמומיות מפוקחת במלים: אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!
סיוון מבקשת שנעמוד באור וניתן לו לפעול על כל מה שהתרחש בלי שנבחין בו, בתת מודע, בחשיכה, בלי כוונה או בכוונה שונה ממנה שהנחנו. 

הכול מתייבש, הפרחים הופכים לקוצים ולזרעים והיבולים מבשילים. בסתיו היה עליינו להכשיר את האדמה, לטמון זרעים ולהתפלל לגשם, בחורף הכול העמיק, הבוץ, השורשים, העשבייה, הכוונות, באביב הכול לבלב ובלבל, פרח והשוויץ ביופיו וגם היה רגיש ופגיע ודרש טיפוח והגנה ובחירה. הקיץ הוא זמן של הבשלה. עכשיו יש יבול ויש פרי.

המחווה של ההבשלה היא לתת למשהו לצאת לעולם הגדול, לאפשר לעולם לקצור, לקטוף ולקבל אותו. ונכון, אנחנו רגילות לחשוב הפוך: שזה זמן שבו אנחנו יכולים להינות מהפירות של מה שעבדנו בשבילו כל כך קשה. ת

ואולי מחוות ההבשלה, לפחות זו שמעניינת אותי, היא היכולת לתת למשהו גדול ממני לקחת את פירותי, יהיו אשר יהיו ולפזר אותם לכל הרוחות.