חוט השיבה
בגיל שלושים ושתיים, חמש שנים לאחר שעברה לאוסטרליה, מאובחנת לי גפן עם גידול נדיר בחוט השדרה הצווארי. הגידול היה שם, ללא ידיעתה, מאז שהייתה בת שש עשרה - השנה שבה איבדה את אביה והתחפרה במחילה אפלה בנפשה.האבחנה מתפרצת אל תוך החיים החדשים שבנתה, וסוחפת אותה אל ניתוח, שיתוק חלקי, כאב כרוני ואובדן הקרקע היציבה. מה שמתחיל כטלטלה קיומית, מתברר לאורך חמש עשרה שנה כחניכה תובענית אל שפתו הפראית של הגוף, אל השורשים הנסתרים של עץ המשפחה, ואל מסורות הריפוי של האמזונס.לי מגלה דרך אחרת - כזו שנעה בקצב של יערות, מקשיבה לחלומות, ורואה בגוף הכואב לא אויב אלא ארכיון חי של זיכרונות. זהו ספר על חיים בקצה הידוע, על רפואה שמגיעה ממקומות לא צפויים, ועל הסיפורים
לי גפן גדלה בקיבוץ הסוללים ומתגוררת באוסטרליה יותר מעשרים שנה. עובדת סוציאלית בהכשרתה.בכתיבתה, כמו גם בחייה, היא מלקטת רגעים של חסד וכאב ורוקמת מהם שפה. מתוך זיקתה העמוקה לחוכמת האדמה ולכוחם של סיפורים, היא נוגעת בחוטים שמחברים בין הנגלה לנסתר, ומקשיבה למה שרוחש מתחת לשתיקה.חוט השיבה הוא ספרה הראשון.
פרק 1: גלימה של משי, גרון ניחר
"אנחנו שוכחים את הסיפורים אבל הסיפורים לא שוכחים אותנו." מרטין פרכטל, Rescuing the Light
"סיפורים הם תרופה. נשביתי בסיפורים מאז ששמעתי את סיפורי הראשון. יש להם עוצמה כזו: הם אינם דורשים מאיתנו לעשות, להיות או לפעול, רק להקשיב." קלריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים
סיפור השתלט על חיי, ולא סתם סיפור – סיפור גדול.
גדול מכדי שאוכל לקלף, לאלף, למסגר, לאסוף או אפילו להבין עד הסוף – כזה סוג של סיפור!
סיפור שנושף על הגבולות של מה שהשפה יכולה להדהד. סיפור שאת רעבו ואת ממדי גופו מתקשות המילים להכיל, ולכן, כל שהן יכולות לעשות הוא להאכיל אותו בגופן, מרצונן, כאן, על גבי הדפים.
במשך זמן רב נמתח חוט ארוך ודק בין הסיפור הגדול לאני הקטנה, אך לאחרונה משך הסיפור את החוט בכל כוחו, ביטל את המרחק בינינו באחת והתיישב בתוכי כאילו היה שם מאז ומתמיד. מהרגע שזה קרה, איני מצליחה עוד להתמסר לשום עיסוק אחר מלבד לניסיונות לטוות את דבריו אל תוך האותיות.
מחשבותיי הפכו למגרש המשחקים שלו, מסתחררות בפראות על קרוסלה של סימני שאלה גדולים: מה מבקש הסיפור? האם אני האישה המתאימה להיות קול עבורו? האם יבחר לדבר בעברית, שפת האם שלי, או באנגלית, השפה השגורה בפי זה עשרים שנה, מאז שעברתי לגור באוסטרליה? או אולי, באופן שערורייתי וחסר תקדים בעליל, הוא יעדיף לדבר בשפה חדשה ופלאית כמו עננית, חלומית, אלונית או סלעית מדוברת?
בעוד אני מתחבטת בשאלות של קול ושפה, הסיפור עצמו מציג חזות חמקמקה. למראית עין הוא מדושן עונג ועוטה את גדולתו כגלימת מלכות מפוארת, שובל מבהיק של משי מתפתל אחריו כמו סוד. הכול טוב ויפה – יפה מדי כמעט – אך ברגע שאני שואלת אותו אם יואיל כבודו להסיר את הגלימה כדי שאוכל לראותו במהותו, הוא מתכווץ, משתתק ומתכנס אל הצללים. מסיפור מלכותי ואפילו מעט רברבן הוא הופך ליצור ביישן, לאחד שלוקח את הזמן, לכזה שזקוק לריקוד סלואו של חיזורים ורמיזות דקות עד שירגיש סוף סוף בנוח ויסכים, אולי, להתגלות.
כדי להבין את דרכו של הסיפור אליי, צריך לחזור אל הרגע שבו הופיע לראשונה באופן שלא ניתן היה להתעלם ממנו. זה החל ב-2011 כזרם תת קרקעי מתחת למעטפת היומיום, הרחק מתודעתי. סימנים קטנים הבקיעו את מונוטוניות השגרה: תחושת לחץ משונה עם היקיצה בבוקר, ריח לא מוסבר של שינוי, הבהוב של ידיעה שטרם נמצא לה ביטוי.
אחת מנקודות המפנה הקשות והמטלטלות ביותר בחיי כבר התגבשה אז בבטן המציאות, סמויה וכבדה. כשהגיעה שעתה, היא פרצה החוצה בעוצמה, הרעידה את הנוף המוכר של ימיי וסדקה אותו מן היסוד. הטלטלה הזו קרתה כחמש שנים לאחר שעברתי לגור באוסטרליה. הייתי בת שלושים ושתיים, צעירה ובריאה, בדיוק בשלב שבו עמדתי על הסף שבין רדיפת החוויות של שנות העשרים לבין הכמיהה ליציבות של שנות השלושים.
אך ללא קשר לרצונותיי – או אולי בקשר מדויק ונסתר שיתגלה רק יותר מאוחר – לקרקע מתחתיי היו תוכניות אחרות. נמאס לה מתשומת הלב המופרזת שמרעיפים על 'היציבות' מכל עבר. היא החליטה שהגיע הזמן לחשוף בפניי את אשליית השליטה ואת האמת הפשוטה: אין לנו מושג מה יקרה ברגע הבא. וכך, ביום קיץ מלבורני טיפוסי והפכפך (בבוקר מכנסיים קצרים וגופייה, אחר הצוהריים סוודר ומטרייה), היא נשמטה מתחת לרגליי הבטוחות ושאבה אותי לתוך בור עמוק של חוסר ודאות.
זה היה היום שבו גיליתי שיש לי גידול מסוג אסטרוציטומה (גליומה בדרגה נמוכה), הממוקם בתוך חוט השדרה ונמתח מהחלק העליון של הצוואר, סמוך לבסיס הגולגולת, ועד לאזור C3-C4. זהו גידול שצומח מתאים בצורת כוכב (אסטרוציטים), ואצלי הוא כרוך כולו, כמו תמנון, בעצבים שעוברים בתוך חוט השדרה.
למדתי שכאשר חוט השדרה נפגע, נפגעת גם התקשורת בין המוח לגוף, וככל שהפגיעה ממוקמת גבוה יותר, כך ההשפעה על הגוף חמורה יותר. התחזית הייתה קשה ונוקבת. נאמר לי שאם אתן לגידול להישאר בתוכי, הוא ימשיך לגדול, ליצור לחץ הולך וגובר בתוך חוט השדרה ובסופו של דבר לגרום לשיתוק מוחלט, או אפילו למוות. ומנגד, ניתוח מורכב לפתיחת חוט השדרה וניסיון להסיר אותו טמן בחובו את אותם סיכונים בדיוק.
כשעומדים בפני צפי רפואי של מוות או שיתוק, איך מקבלים החלטה בלתי אפשרית?
הלוואי ויכולתי לספר לכם שבצומת המפחיד ההוא, שבו החיים כפי שהכרתי אותם הגיעו לקיצם, הסיפור הגדול, שרץ בשביל ההר המפותל של חיי כשהוא מתנשף ומיוזע, מצא אותי בעמק הייאוש, כרע ברך לצידי ולחש באוזני: "היי לי, אל תדאגי, אני כאן!"
אך לצערי לא כך הולך הסיפור שלנו, ולבטח אינו רץ. שכן גם הסיפור וגם מי שמבקשת לספר אותו הם טיפוסים מופנמים הנוטים לקחת את זמנם עד שהם מוצאים די אומץ לחשוף את עצמם. ארוכה הדרך מאותה נקודת שפל אל הרגע שבו נשב יחד סביב המדורה האדירה של כוח החיים המשותף שלנו, נשתה קקאו חם ונשוחח מלב אל לב תחת שמיים זרועי סיפורים, כששביל החלב מתפתל מעלינו כנהר של אור.
הרבה לפני המדורה כבר הייתה לי הרגשה שיש סיפור, וניחשתי שהוא גדול, אך קולו היה צרוד והתקשיתי לשמוע את מה שהיה לו לומר. נדמה היה לי שגרונו כאב, כפי שגם צווארי כאב, כאילו כאבו וכאבי קראו זה לזה מעברו האחורי ומעברו הקדמי של עמוד השדרה שלו ושלי.
רק לאחרונה, כשהסיפור השתלט על חיי והכריז על נוכחותו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הבנתי את פשר המאמץ העצום שנדרש לו כדי לבטא את עצמו. שכן חיים אחר חיים מסתובב לו הסיפור במסדרונות הזמן, מחפש דרכים להישמע. שעון החול הקוסמי הגדול מטפטף דקה ועוד דקה, לפעמים גם שלושת אלפים שנה חולפות כהרף עין, כמצמוץ, כלחישה.
אבל הסיפור הגדול, שיודע בעומק עצמותיו מניין בא ולאן מועדות פניו, רוכב על גבו של הזמן כמו פרש אצילי על סוס פרא. רץ ודוהר בבקעות, בהרים, בלילות, בימים, מפזר פירורי תובנות וגרגירי משמעות, מייחל שדבריו ייגעו בלבבות פתוחים ובאוזניים קשובות.
פלא שגרונו ניחר?
כעת, כשאני יושבת לכתוב אותו, מסתמן שגם הסיפור וגם אני נזדקק לאינספור כוסות תה עם כפיות גדושות של דבש גולמי כדי לתת מרגוע לגרונו והקלה לצווארי. אולי בדרך זו יצליח הסיפור להשמיע את קולו דרך קולי.
כשאני מביטה לאחור אל רגע האבחנה ב-2011, אני רואה את הניגוד האכזרי: אז, באפלה ההיא, לא ידעתי דבר על דהירתו הנצחית של הסיפור הגדול. כל שידעתי הוא שסיפורי האישי, הקטן, רוכב גם הוא על גבו המהימן של סוס הזמן, אך דהירתו נראתה לי אז כמרוץ נואש אל עבר מותי.
ואף על פי כן, מתחת לקליפת האימה, כבר עלתה קריאה שאולי מה שנדמה כסוף הוא גם זרע של התחלה. יחד עם הקריאה הזו הגיעו ניחוחות מוזרים שנישאו על גב הרוח החזקה של אי הידיעה. לקח לי זמן לזהות שזו הארומה של הסיפור הגדול. הריחות החמקמקים שלו היו פוקדים אותי במקומות ובזמנים הכי לא צפויים, כמו למשל בבית החולים ארסמוס בבריסל, בלילה שלפני הניתוח שפתח לי את חוט השדרה ותפר קו מתוח בין מה שיהיה למה שהיה.
הלילה ההוא, במיטת בית חולים בארץ זרה, יכול היה להיות רק קר ומאיים, אלא שמשהו באוויר סביבי השתנה. חלף בו חום רדום ומבושם, כאילו העולם עצמו עצר ונזכר בלהבה מחייה ששמר פעם בגופו.
עתיק, אדמתי ומעושן – הסיפור הריח מוכר.
יותר מחמש עשרה שנים חלפו מאז אותו לילה. שנים סוערות ששרבטו על גופי ועל נפשי מפות טופוגרפיות של ייסורים ושל פליאה. היום, כשאני יושבת בכיסא הנוח שלי במעלה הגבעה של אמצע חיי, ומסביבי המרחבים הפתוחים של קווינסלנד – להקות הקנגורואים, מקהלות הציקדות וריחות הפרנג'יפאני – אני מתבוננת לאחור ומתחקה אחר העקבות שהסיפור הגדול פיזר עבורי. לאורך ימים ולילות ארוכים, על פני חודשים ושנים, הוא תמיד היה שם, שקט, נוכח, ממתין להתגלות.
אני מודיעה לסיפור הגדול, כאן ועכשיו ובאופן רשמי, שכדי שאוכל להשמיע את קולו כמיטב יכולתי, אני זמינה להיות לו גרון, ופה ויד מקלידה. יד אחת – חזקה, כותבת ומתפקדת, אך דלקתית וכואבת. יד שתפקידה מאז הניתוח הוא לעשות בעצמה את העבודה הקשה שהייתה אמורה להתחלק בין שתיים. בכל פעם שהיא נוגעת במקלדת אני נזכרת: כל אות היא מחווה קטנה של נדיבות.
תודה ליד הזו, שעל אף המאמץ והשחיקה ממשיכה להוליך את הבעֵרה אל המקום שבו נדלקות המילים לחיים. ותודה גם לחוט הארוך והסבלני שנשזר בין הסיפור לביני והתעקש להחזיק אותנו מחוברים עד שהגיע זמנן של המילים.
אני מקווה שהסיפור הגדול ישמע את קריאתי וימלא כל פיסה שבכם וכל פיסה שבי בכנפיו המרהיבות, בניצניו המלבלבים על ענפי ההבנות ובשורשי השייכות העמוקים שמהם כולנו צומחים. מי ייתן והסיפור הגדול יישא אותנו הביתה אל המקום שבו אנשים וסיפורים חולמים, חומלים ונזכרים.
