כל שנה, כשיוני מבשיל ומגיע, אני מרגישה איך גלי החום קוראים לי ולילדים החוצה – מחוץ לבית, לכיתה, למשרד. נהיה קשה יותר ויותר לשמור על איזו שהיא מסגרת. כל החוקים והעקרונות נמסים, מתפזרים, מתעופפים באוויר. כמו זרעיהם של הקוצים בחצר הבית מתייבשים, מתפוררים ואחר כך עפים עם כל משב רוח, מפזרים את עצמם בעולם, הולכים הכי רחוק שהם יכולים.
אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ. עת הקץ. עומד אדם ומביט אל מול כוחות היובש והקץ של הקיץ וליבו מתמלא בחוסר התוחלת של המעגל האינסופי של זריעה, תפילה לנביטה, נביטה ותפילה לפריחה, יפי הניצנים ופריחה בשלה וקצרה שאחריה מגיעה כמו אורחת לא מוזמנת - הנבילה, הכמישה
קיץ הוא זמן של הבשלה. יש יבול ויש פרי. המחווה של ההבשלה היא לתת למשהו לצאת לעולם הגדול, לאפשר לעולם לקצור, לקטוף ולקבל אותו.
זה היה שבוע של קרוב לים, של ריצות לאורך הים ושל הגעה לקצה המדינה. וגם של סוף הסיבוב הצפוני הנוכחי. מעכשיו ועד אמצע אוגוסט אנחנו כמו שאומרות האסטרולוגיות: "בנסיגה".
ביום ראשון עזבנו את כליל בדרכנו לסער. היה מוזר להתניע אחרי 10 ימים, וגם משחרר. כליל היתה מדהימה. האינטרנט הסלולרי - פחות. הייתי יכולה להישאר שם עוד ועוד. וזה אחד המקומות שאני רוצה לחזור אליו. ובכל זאת היה טוב לזוז ולהמשיך לנוע.
אנחנו עדיין בכליל. זמן שיא במקום אחד. מהו סוד הכליליות שמשאירה אותנו כאן יותר ממה שתכננו? איך זה קשור ליום הכי ארוך של השנה שיחול בעוד כמה ימים, לאופן שבו בונים כאן בתים, למפגשים ולדרכים שלא מתחברות, אבל יוצרות כליליות...
השבוע עלינו למעלה. אל ההרים. והאטנו את הקצב. התרוממות והאטה. והרבה אוויר קריר וירוק.
התוכנית היתה להגיע למרחביה רק ליום-יומיים בדרך צפונה. העייפות והאינטנסיביות של השבועות האחרונים הכריעו ונשארנו עד היום - שישי בצהריים.
