אני יושבת בסלון דירה של חברים בירושלים. שומרת על חתול קופצני. עוד לא פרקתי את המזוודה. מוזר לי. החלטנו להתנסות למשך שבוע בחיים בבית שלא זז. גלי ההתנגדות שעברו עלי היו גבוהים וסוערים. ירושלים בחול המועד? והילדים בכלל התפזרו להם לכל עבר (אחד נשאר לליל הסדר) - מה יש לי להיתקע בבית שלא זז, בעונה הכי יפה בטבע
תופסת רגע בעיצומו של הפסטיבל, בין סיום פרוקט עריכה של ציטוטי אתי הילסום (נכון שאתם מכירות? ואם לא - אז חפשו אותה), רגע לפני שהילדה מגיעה לטבעון להופיע בפסטיבל שייח' אברייק ובין הופעה להופעה, ואחרי ריצת בוקר שהקיפה את בית שערים העתיקה, העפילה לפסל אלכסנדר זייד ובחזרה, ואחרי שהקשבתי לבטן וללב ופיניתי לי את הבוקר ממשימה שהיתה גדולה עלי וניסיתי להבין מה מתוך 700 האירועים שהפסטיבל מציע - ובקיצור, אם הלכתם לאיבוד - אתם לא לבד. זוהי העונה וזהו הפסטיבל הזה שצומח בטבעון, לכל הכיוונים ומרגע לרגע - האם יש דרך למצוא דרך? או שיש להסכים ללכת לאיבוד?
אנחנו בימים קופצניים מאד. חרקיים. בכל בוקר אני מתעוררת במקום אחר, מציצה מהחלון ולוקח לי רגע להיזכר איפה אני - מענית, קיסריה, כפר תקווה, יקנעם, משמר העמק, טבעון, גן שמואל. אין זמן לצלם נופים או לדבר עם רוחות המקום ולשמוע מה הולך. אנחנו מרחרחות זו את זו במהירות, רק לזהות אם פנינו לשלום או למלחמה. השבוע גם ירד גשם חזק וסוער, לצד ימי שמש חמימים. פוך או שמיכת קיץ? ארוך או קצר? גם וגם? לפרוח או לנשור?
יש בועות קסם בעולם. באחת מהן ביליתי את מחציתו הראשונה של השבוע. הבועה נראית כמו הרבה מקומות אחרים בעולם, בוודאי ברגעים אלו של אביביות לוהבת. ירוק, מזמזם, מלא חיים וטווסי. אבל כמעט בלתי אפשרי לתאר את הפנימיות שלה. זה כמו לפתוח דלת של ארון או לעלות על רכבת ברציף 9 ו-3/4.
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
