השבוע חוויתי את זמזום האביב. זה דבר אחד לראות את הדבורים והחרקים השונים עושים את עבודת האהבה של הטבע בין החרדלים, הפרגים, החרציות, כלילי החורש, פריחת האלונים, עיני התכלת והכלניות (רואה? מרוב סוגים כבר שכחתי והתרחקתי מהתחלת המשפט) ודבר אחר לחוות את זה על בשרי. כלומר, להיות הפרח או הדבורה או הזמזום עצמו.
בר הרבה מאד זמן שלא היינו בירושלים, ובוודאי שלא חנינו במקום אחד 10 ימים. שמחתי לגלות שחרדת הפקחים שלי נרגעה. יכול להיות שבזכות מרחבי הדרום ורוח הדרום שמנשבת בחופשיות, ואולי בזכותו של שומר מגרש החנייה בחצי חינם שהעיף אותנו ותרגל את המערכת החיסונית שלי. בכל מקרה, הגענו למגרש החנייה ביום שלישי, עולים את כביש 1 בצהריים, לתוך עננה שחורה משחור של מערכת חורפית שששה לקראתנו ושטפה את האבק שהותירו סופות החול הדרומיות על קולטי השמש. התמקמנו בנוחות במגרש "שלנו".
היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להיפרד בבוקר מחברינו לשכונה - אפרת וניר לאור - ולהיפרד מאמה שם-בה ולהיפרד מהדרום. כמה שלא סובבנו זאת לא היה מנוס - ירושלים והילדים קראו לנו, נשארנו על פירור הגז האחרון ובסוף החודש אני מלמדת בטבעון. גם לחיים על גלגלים יש עוגנים ואילוצים.
לבנת כסלו ממשיכה את מהלך הירידה אל בטן האדמה האפלה, תהליך שיגיע אל שיאו ביום ההיפוך החורפי בעוד חודש בדיוק.
