כבר יומיים שממש קר בדרום החם. כבר יומיים שתיבת נוח שלנו ניצבת באמצע המדבר הגדול, סגורה ומסוגרת מפני הרוח והגשם. הטעינה מספיקה להפעלת מכשירי החשמל הבסיסיים,אבל אין מה לדבר על מים חמים. גם מצב הגז במיכל לא ברור, ולנקודת החלפת המכלים הבאה נגיע רק ביום ראשון. אז חוסכים בחימום. מצד שני, אין מה לדבר על ריצה. או על זיעה. מתלבשים חם. בקבוק חם על הגב או על הברכיים, ושותים תה.
אנחנו באילת. נוגעים בקצה ומרשים לו לגעת בנו. מה זה אומר? לא יודעת. הגעתי לקצה המלים. כאן בהחלט מתחילות ארצות אחרות. משתפת בדפים מהיומן הוויזואלי, זה שאני עושה כל בוקר באופן אקראי, בלי לחשוב, בלי לדעת מה הקשר בין הדימויים למלים לצבעים, לתאריך, לפסוק שמגיע מתישהו מפרשת השבוע, למשפט אקראי שאני גוזרת ושומרת ושולפת ומדביקה.
הגענו לחניון נחל מנגן בעמק ססגון ביום שלישי על הבוקר. את הסלט עוד קצצנו בגרופית שבה חנינו ללילה, ואז אפף אותנו השקט המבורך של המדבר. מה סוד הקסם של ההרים התמירים האלו שמשובצים באדום ושחור וצהוב? שעומדים כאן בדיוק באותו אופן מאז שהאדמה עוד היתה צעירה וחמה וגעשה ותזזיתית.
רק אחרי שעשינו הבוקר את הירידה המרהיבה מנאות סמדר לערבה (יש מקום שבו עוברים את הצוק והערבה נפרשת, כמו מקום בתוך הנפש) וחנינו ליד יטבתה, נפתח סוף סוף בית החזה שלי ונכנסה נשימה עמוקה. חזרתי להרגיש את עצמי. כלומר, אני בתהליך חזרה אלי. זה ייקח קצת זמן. בחיי שאני לא יכולה להתארח יותר בזמן הקרוב. להיכנס לתוך מרחבים קהילתיים, לפגוש רוחות קהילה עם כל מה שיש להן. אני רוצה לחזור אל האנונימיות המבורכת של הטבע שנותן ולא רוצה דבר בחזרה
ביום רביעי, אחרי כמעט שבוע בחוות קיש שנקראת גם חוות דרך ארץ, בשכנות אל אמה והאיש שלה בן אבי, נסענו למחנה הנטוש. קצת לפני בורות לוץ על גבול מצרים, ימינה לתוך השממה. ישר לתוך השתוממות הנשמה. אחרי שעוברות את בה"ד 1 מתחיל המדבר לדבר. זאת שפה קדומה ופשוטה. בלי מלים. הטבע כמו שהוא, לעצמו, עם השינויים והתהליכים האיטיים שעוברים עליו. מרחבי גבעות כמו עלי כותרת אינסופיים בצבע חול עדין. מדי פעם הצטברות של פלומה ירוקה במקומות בהם האבנים עצרו את מי השטפונות, ושקט.
את השבוע פתחנו באגם ירוחם. שזה פרדוקס ונס במקביל. כל מי שמצליח להביא גוף מים למדבר, עושה ישושום ציה ללב ולנוף. ברווזים שטו והתלוצצו באגם, תנים הגיעו לשתות, כמה פועלים הזרימו מים ליד הסכר שסוגר את האגם מלנזול כולו אל המדבר. הסכר הוקם באמצע שנות החמישים, כלומר בשביעון השני של המדינה הצעירה שאולי ניסתה כך להקים לעצמה גוף אתרי גם במדבר. אני קוראת שהיה ניסיון להקים עשרות אגמי אגירה שיעצרו את מי השיטפונות. עכשיו, אחרי כמעט שבעים שנה, מה שהיה פתרון למי השקיה מושך בעלי חיים וציפורים ובני אדם.
אין כמו להפר את השגרה כדי לגלות מי עוקב אחריך. תודה לכל מי שהתקשרה, סימסה, וויטסאפה ונקשה - הכול בסדר. בסוף השבוע לקחתי חופשה קטנה מהחיים בדרכים ועליתי לירושלים - לילדים ולחברות שלי. ישנתי בחדר עם דלת, במיטה עם מזרן ממש נוח, התקלחתי פעמיים, כל פעם חצי שעה, והלכתי לסלון (10 צעדים) ובחזרה. אלוהים, כמה בתים זה דבר גדול ועם הרבה אוויר. וישבתי בכורסה.
השבוע התחיל במפגש במגדלור, קצת אחרי בארי, קצת לפני עזה. גשם ירד. מפעל הגופרית הנטוש התמלא בנשות עושות שלום שהגיעו לעשות שלום. עד שהתחיל מעגל השיחה הן פתחו שולחן לארוחת צהריים.
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
