חוכמה פראית
אני מתקרבת לחצי הדרך בתרגום הספר המופתי: חוכמה פראית (או שאולי נקרא לו עוצמת התבונה). זהו ספר נוסף שכתבו אלכסנדרה פופ, שרני הוגו וורליצר שהקימו את בית הספר האדום ושאת ספרן הקודם: עוצמה פראית תרגמתי בשנתיים האחרונות (אפשר לקרוא עליו כאן)
הספר עוסק בגיל המעבר כאירוע חניכה העובר דרך חמישה שלבים מובחנים: בגידה, תיקון, התגלות, חזון ובקיעה.
עברתי דרך השער הזה לפני כעשור, אבל אף פעם לא מאוחר מדי להמשיג את מה שעברת, במיוחד בעולם שאין בו מלים לתאר את המעברים הנשיים. ואני אומרת זאת כיועצת ביוגרפית (בדימוס) = אפילו כאן, בתחום הידע הנרחב הזה אין התייחסות מיוחדת למעל החיים הנשי, לא לקבלת המחזור הראשון ולא להפסקתו.
בראייה לאחור יכולתי לראות שעברתי דרך כל השלבים האלו מבלי שיכולתי לתת להם שם ולזהות אותם. לא יכולתי אפילו לייחס זאת לתום הדם, אלא לחיים. עצם הידיעה בדיעבד שחלק גדול מתגובותי וההחלטות שקיבלתי היו מוכתבות מתהליך החניכה, מסייעות לי לחוש הקלה ואפילו שמחה.
התרגום מציב אתגרים מעניינים בבחירת המלים והמונחים. אם בספר עוצמה פראית השתמשתי עוד במונח טרום-וסת, עכשיו אני משתמשת במונח היפהפה קדם-דם כדי לתאר את הימים שלפני הגעת הדימום הוסתי. באותו הלך נפש החלטתי, ביחד עם הצוות המסור, גליה רוזנטל ואפרת לאור, לקרוא למנופאוזה – תום הדם. לא גיל המעבר ולא גיל המעבר וגם לא התבונה או הבלות. תרגום ישיר שיש בו גם צליל של תרועה מהדהדת, מעין תה-דם יפהפה.