אחרי חצות. רביעי בלילה. הפסטיבל הסתיים. קיפלנו את המחצלת. הרחקנו את הסלון המאולתר. סגרנו את הדלת. שכבתי במיטה רחוצה ומנומנמת, שרון במקלחת. כשלפתע, מישהו מנסה לפתוח את הדלת. התיישבתי מבולבלת. "אז מה אם סגור," אני שומעת, "הנה אני פותחת." ושוב ניסיון ודפיקה עצבנית בדלת. שרון יצא עטוף במגבת מהמקלחת ופתח את החלון. "מה?" הוא שאל. "הבטחתי לילד את הגלויה של החתול," אמרה הגברת המאחרת בנשף. רציתי לבכות. איפה שמת את הגלויות? חשבתי רגע, כבר ארזנו את הכל לקראת התזוזה המוקדמת מחר - בארון, מעל הספרים,עניתי. שרון הושיט לגברת מבעד לחלון את הגלויה של החתול והיא הושיטה לו מטבע של 10 ש"ח. הגלויה עולה רק 5, היא אמרה, אבל בגלל שפתחת קבל 10.
השבוע עבר עלינו בין יקנעם להר טורען. בין יומולדת (לי) לחתולדת (מיץ) , בין שאלות לתשובות, בין החלטות לשנה החדשה לבין הפרתן המיידית.
התכנית המקורית היתה לקחת את השבועיים עד סוכות ולהגיע סוף סוף לכנרת. עשינו חתונה, עשינו ראש השנה, פגשנו ילדים, הורים, אפילו עברנו בגבעת חביבה להדליק את הפנס לקראת הפסטיבל. אספנו אנציקלופדיות תרבות מרחבי הצפון (לפרויקט שיהיה בפנס - גוזרים תרבות) ויאללה, כנרת.
ביום חמישי בצהריים העברנו את המשאית מחוף הסטודנטים לחניון מרכז הקונגרסים בחיפה, נסיעה של 5 דקות, והלכנו לקבל חדר במלון שבו נערכה חתונת בננו הבכור עם אהובתו. החדר היה מוזר - לא היו לו גלגלים. היתה בו מיטה ענקית וספה. המון מרחב מיותר. למרבית המזל - מיד התמלא המרחב בקופסאות בצורת לב שבהן היה צריך לשים פרלינים ופתק תודה מתנה מהזוג לאורחי החתונה. אמנם דמיינתי שנ"צ, אחרי שני לילות שבהם לא הצלחתי להירדם, אבל אני אורזת כל כך מיומנת שהידיים שלי נשלחו מעצמן לעבר המשימה.
לפני למעלה משנה במסגרת המעבר שלי לבית על משאית, ומסירת רוב חפצי החומריים, מסרתי גם את כל ספריי. מדי יום פרסמתי הודעות על הקיר שלי, והזמנתי אנשים לבוא ולקחת את הספרים. כאלף חמש מאות במספר. מסקר שערכתי בין חברי הפייסבוק שלי, התברר שאני נמצאת ברף העליון. לרובם יש כמאתיים עד ארבע מאות ספרים בבית. היו גם כמה שהצהירו שיש להם יותר, אבל איש לא הודה בפומבי שאין לו בכלל ספרים. חברים רבים כתבו בתגובה לפוסטים שלי שאני אמיצה ושכנראה יצאתי מדעתי. הם מוכנים למסור הרבה דברים, אבל לא ספרים.
השבוע התחיל בקפיצה (האמיץ) או בהתכוונות לקפיצה (אני) והתמסרות לשליחות הנשמה, במעין חזין ליד אלונים, נמשך בשדות העמק החרושים והמהבילים, רכישת שרשרת לחתונה המתקרבת וזיהוי שמה של המשאית-בית שלנו. בין לבין נשזרו הביקור של טון ואן דר קרון בארץ, ההכנות לפסטיבל "מתחת לפנס" והמשך החיים אחרי החתונה.
השבוע השתתפתי במפגש נשים שגרות על גלגלים. חנינו במצפור סיגי ביער עופר בכרמל. בשיא ההתקהלות חנו מסביב לשולחן הקק"ל הצופה אל הים שמונה (היו עוד שבאו ונסעו) בתים על גלגלים - לרובם היו גם שמות חיבה ובכל אחת מהם הספנתעירית - שוכנת אישה עצמאית שהתאהבה בחיים האלו, שבהם אפשר להתניע ולנסוע כשדי. שיש בהם מידה של פנטזיה, הגשמת חלומות והרפתקנות.
ביום ראשון הרמנו עוגן אחרי עשרה ימים במשמר העמק. זמן שיא. חלקו הגדול הוקדש להסתנכרנות מחדש עם עצמי ועם היקום. ואחר כך - להקשבה וסריקה אנרגטית להבנה מה הכיוון הבא. זה כמו מין ריסט כזה למערכת, שאחריו צריך להתחבר מחדש.
