כתב היד מוכן. עבר שני סבבי עריכה ואולי שלושה, הגהה והכנה לעימוד והוא עובר לשלב הבא בחיי הספר: עימוד ועיצוב כריכה

זהו שלב יצירת הצורה, שלב ההפיכה למוצר פיזי, שיהיה לו גוף ומוחשיות.

מחד זה שלב משמח ומרגש, המלים שהיו מחשבות, נלכדו ביד הכותבת ונערכו שוב ושוב כדי לבדוק שהן ממלאות את תכליתן – להעביר ידע וחוכמה – הופכות לחפץ. למשהו ממשי שאפשר להניח על המדף. וצד שני, ממלא אימה וגם צער. מעתה, אלו יהיו המלים. בלתי ניתנות לשינוי, להוספה או מחיקה, לפחות לא במהדורה הזו.

יצירת הצורה – העימוד וכריכת הספר מעמתות את הכותבת (וגם את העורכת) עם בחירות מסוג חדש. לא מלים, אלא פונטים, רווחים, צבעוניות ודימויים. בחירות של טעם וסגנון. זה הרגע שבו הפנטזיות, מודעות ולא מודעות, פוגשות את המציאות.

לפעמים, הכותבת, שזה עתה סיימה יצירה של כתב יד אחרי חודשים או שנים של עבודה, פשוט מותשת מאוד מהצורך להלביש את היצירה שלה בגוף. היא רק רוצה להחזיק את הספר שלה ביד ולא פנויה או מעוניינת להתעמק בדקויות של העימוד והעיצוב. תפקיד המעצבת (וגם שלי כמפיקה בהוצאה לאור) הוא להתעכב. לבדוק שוב, להציע כיוונים נוספים ולא להניח לעייפות החומר להוביל לפתרון הראשון שמגיע (אם כי לפעמים הוא הטוב ביותר).

לפעמים, זה בדיוק להפך. הכותבת נתקעת, מתלבטת, רואה סקיצות ורוצה לראות עוד ועוד, כל דבר יפה בעיניה אבל לא מדויק מספיק, היא טובעת בים האפשרויות ולא מצליחה להסביר או אפילו לדעת בעצמה מה היא אוהבת, איזו צורה מתאימה לספר שלה.

אולי זה נובע מחרדת היציאה לאור. חרדה של החשיפה לאור השמש ולעיני הקהל. אני תמיד לוקחת בחשבון שאולי זה העניין שעומד מאחורי שינויים של הרגע האחרון בטקסטים ובסקיצות. הרגליים הקרות הלא מודעות שמנסות לעכב את התהליך עוד קצת, לצבור שליטה וביטחון.

מצאתי שיש שתי דרכים או סגנונות בחירה אופייניים, לכל אחת מהדרכים יתרונות וחסרונות.

לבחור בדרך החיוב:

1. לעשות לוח פינטנרסט של כריכות שאת אוהבת, ושל דימויים שמרגשים אותך
2. לומר מה חשוב לך – דימוי או צבע?
3. לדפדף בספרים שאת אוהבת ולשים לב לעימוד – מה את אוהבת בו?

לבחור בדרך השלילה

1. לבקש מראש שיהיו הרבה סקיצות לעימוד ולכריכה ולפסול את אלו שלא
2. לומר לעצמך מה לא ולמה לא
3. מה את לא אוהבת? מה ממש לא עובד?

התוצאות, בסופו של דבר, יכוונו את הגרפיקאית וההפקה לצורה הנכונה. וכל תהליך בחירה נע בעצם על הציר של מה כן ומה לא. זו רק שאלה של דגשים ושל האנרגיה שלך.