אהבה במערה

נולדתי וגדלתי במערה, אהבתי במערה, ילדתי וגידלתי במערה, נחנכתי וחנכתי במערה ולבסוף גם מַתִּי ונקברתי במערה. כל חיי היו במערה. המערה היא חיי, היא מהות חיי. במערה למדתי את כל הסודות. למערה סיפרתי את כל סודותיי והמערה היא שגילתה לי סודות נוספים מעצמה. המערה בחרה בי, שוב ושוב, ואני בחרתי בה, שוב ושוב. הטבע הסובב אותי ואותנו היה נפלא. שופע, בטוח ומוגן, משביע ומאוזן, וחיינו גם בו.

הדורות שלפנינו לא הכירו היטב את העולם שמחוץ למערה ולא בטחו בו. הם חיו בתוך המערה את רוב חייהם. סופר לנו שגם האש לא הייתה ברשותם של האנשים שקדמו לנו. אנחנו זכינו להכירה. אנחנו זכינו בחיים טובים, חיים ששילבו בין המערה לעולם החיצון.
עוד בחיי עודדו אותי בני השבט שלי להעביר את הסיפורים והידע שלי לילדים ולילדות, לחניכות ולכל מי שפגשנו לאורך השנים.

כך היה נהוג, כך שמרנו על הידע, כך למדנו והתפתחנו, בכך היה חוזקנו. לא הייתי שונה בכך מכל זקנה חכמה בכל שבט אחר. תמיד יכולתי לבחור מה לספר, איך ומתי. יש סודות שהמערה מספרת בחופשיות ועל ידי כך מראה את הדרך. בסודות אלו שיתפתי, לימדתי, חנכתי רק את מי שהתאימה לכך, בהתאם להתפתחותה והתקדמותה. מַתִּי כשהייתי כמעט מעבר לחיים. כבר לא ראיתי, לא שמעתי וגופי היה נמוך ומכווץ. שערותיי נשרו וגם שיניי ופניי היו מצומקות. אבל החיוך שלי נשאר, והקול גם. ומגע כפות ידיי. אמרו עליי שאני זקנה כמו המערה, שלעולם לא אמות, שלמדתי לחיות בלי אור השמש, בלי אוכל, רק עם מעט מים, שאין לי צורך בדבר ולכן אני לא מתה לעולם.

שמחתי תמיד לשמוע את צחוק הילדים והילדות, לסייע בלידות וללוות זוגות. כל אלו היו חלק מחיי ומחיי כולנו. אך יותר מכול היו אלו האהבות במערות שהמתיקו את חיי ואהבתי שלי למערות עצמן, והאהבה שמצאתי בי עם המערה לבדי. מעל הכול היו הלידות הרוחניות שלי ושל כל האחרים והאחרות במערות. המערה הייתה פשוט אני, ואני היא. הרגשתי שהיא חלק מגופי, וגופי הוא חלק ממנה. כמו עוברית בתוך 'רחמת' האישה, כך בלתי ניתן היה לנתק או להפריד ממש ביני לבינה. אולי בכך הייתי שונה, אחרת, מיוחדת, נבחרת, אולי בשל כך סיפורי מבקש להתגלות עכשיו, כמו המערות, לחדש יומן, להביא בשורה, לחלוק מחוכמתן, מתנותיהן וסודותיהן לעולם הזה, החדש-ישן.

המערות עוד כאן. הן נשארו ועוד יישארו פה הרבה זמן אחריכם. ומי שהייתי, חוזרת לאפשר לכן ולכם גם בעידן הזה לחוות את אהבת המערה ואת קדושתה ועוצמתה ולגלות לכם את סודותיה.

 

הרופא קירב את הכיסא והתיישב. עכשיו היינו באותו הגובה, כשאני יושבת במיטת בית החולים. מבטינו נפגשו והוא שאל בישירות ובפשטות: "יש לך כלב?"

"כן," עניתי, תוהה איך זה קשור למצבי כעת.

"הוא מחוסן?" הרופא המשיך לשאול.

"כן," עניתי שוב, שמחה שהאשמה ירדה ממנו וממני ברגע אחד.

הרופא חשב לרגע ומייד המשיך בשאלותיו: "את מטיילת?"

"כן," בהיתי בו, מנסה לחפש את קצה החוט שהוא אולי אוחז בו ועדיין לא משתף אותי.

"היית במערה לאחרונה?"

"כן," המשכתי לשתף איתו פעולה. חיוך עלה על פניו, כמי שמחזיק סוד וידיעה חשובה ומשמעותית. הבנתי שהוא כנראה 'עלה על זה', שהוא פיצח את התעלומה של מחלתי, ועכשיו הוא נהנה מהרגע הזה ששמור רק לו. רגע לפני שיציג לרופא המתלמד שאלת מבחן שהוא לא יצליח לעמוד בה. רגע לפני שיסביר לי בשתי מילים את הסיבה לחולשתי וכאביי בחודשיים האחרונים. דמיינתי שמעל ראשו נדלקת 'נורת הארה' כמו דמות מצוירת מסרט. הוא התרווח בכיסא ונינוחות חדשה התפשטה בקרבו, הוא פשוט שמח. גם אני שמחתי פתאום מבלי לדעת עדיין מדוע, זיהיתי שכנראה בזכותו אפסיק לסבול.

ואכן כך היה. זמן לא רב אחרי הביקור שלו כבר קיבלתי אנטיביוטיקה מתאימה כנגד קרציית המערות, ותוך כמה ימים השתחררתי הביתה, מאוששת ומתחזקת. כמה פשוט. כמה מורכב.

האם זה התשאול המיומן שסייע לו לגלות את מקור המצוקה שלי? האם ניסיונו רב השנים? האם עצם העובדה שהגעתי אליו אחרי חודשיים של בדיקות ואשפוזים שלא הביאו לשיפור המצב או לפתרונו? אולי העובדה שכל הבדיקות יצאו תקינות ואני עדיין הרגשתי לא טוב, לא השאירה לו ברירה אלא לחפש במקום אחר. לא על פני גופי או במחזור הדם שלי, אלא ברגע אחר שנמצא בעבר. לא היה על גופי שום סימן של פריחה או גירוי כפי שבדרך כלל יש. הייתה רק החולשה הגדולה שגרמה להתעלפויות, חום שבא והלך במשך שבועות ואנמיה קיצונית, שהשתפרה עם מתן חיזוקי ברזל וb12־ ומנת דם אחת.

הרופא ליווה אותי באדיבות ובסבלנות גם בימים הבאים בבית החולים במהלך הטיפול וההתאוששות, ואני מלאת הכרת תודה אליו. ייתכן שאלמלא שאלותיו, ניסיונו ועזרתו הייתי ממשיכה להיחלש, לסבול ואולי להגיע למצב מסוכן הרבה יותר.

הרופא סיים את תפקידו, החלמתי, והבנתי שעכשיו עליי למלא את תפקידי שלי. 'הקריאה הפנימית' לכתוב את הספר על המערות לא יכולה להידחות יותר.

 

כמו כולם, כמו כולן, נולדתי ברחמה של אמא אדמה. המערה הייתה מקום בטוח, מוגן ונוח. מקום מקודש המאפשר היזכרות, התחברות, התעוררות – כל האיכויות שנדרשות ללידה טבעית, מרגשת וטובה.

מרבית הנשים ילדו בעונת הפריחה, כשהשמש חמימה ונעימה, אחרי עונת הקור ולפני החום המכביד. כמו החיות, הנשים ידעו שזה הזמן הכי טוב ללדת. מי הפשרת השלגים זרמו בשפע. פרחים היו בשפע על העצים והשיחים, האדמה הייתה רוויה ונעימה והמערה יבשה.

כך יכלו האימהות לשמור בקלות על גופן מפני קור או מחלה במהלך הלידה, להזין את עצמן וגם את היילוד שלהן בצורה מיטיבה. בעונה הזאת לא היה צורך לנדוד בחיפוש אחר אוכל ומים, לא היה צריך להחליף מקומות מסתור מפני הגשמים והרטיבות. אפשר היה לשהות באותו מקום במשך כמה מחזורי לבנה מלאים וזה אפשר ליולדות מנוחה, התחזקות והתאקלמות, והגדיל את סיכויי התינוקות לשרוד.

כשהייתה מגיעה העונה החמה והיבשה, התינוקות היו כבר מספיק גדולים כדי להינשא על גופה של האם ולה היה כבר מספיק כוח ללכת, ללקט ולהיות חלק מהשבט, כמעט ללא צורך בעזרה ותמיכה. התינוקות ינקו עד שהלכו בעצמם והחלו לדבר. שיניהם הראשונות בקעו והם החלו לאכול בכוחות עצמם בהדרגה.

בעונת האביב היו בשבט לרוב שתיים שלוש לידות ששימחו את כולנו. לעיתים נשים ילדו גם בעונה הקרה או החמה, וזה היה קשה ומסוכן הרבה יותר. לכן הנשים למדו את מחזורי הלבנה ומחזורי דם החיים שלהן, על מנת להימנע ככל האפשר מהיריון ולידה לא מתוכננים ולא מותאמים לעונה הטובה.

הלידה שלי הגיעה בעונה הקרה. אימי סיפרה לי שוב ושוב שהיא לא מבינה כיצד זה קרה, שזה מעבר להיגיון שלה וליכולת הבנתה. היה קר מאוד, אפילו ירד מעט שלג. השבט התקשה למצוא מזון ועצים לבערה. אימי ידעה שייתכן מאוד שהיא ואני לא נשרוד את הלידה או את הזמן שאחריה. היא הכינה את בני השבט לכך ובמיוחד את ילדיה הגדולים. הם אומנם היו בריאים וחזקים, אך עדיין לא בוגרים ועצמאיים, ואימי חששה להם.

אחי עדיין היה די צעיר וההיריון שלי הגיע מוקדם מדי. הנשים הרו רק לאחר שהתינוק הפך לילד צעיר שיכול ללכת לבד, לאכול וללקט, ואפילו לעזור מעט במטלות היום־יום של השבט. אימי עדיין נדרשה לטפל באחי במהלך ההיריון החדש וזה הקשה עליה פיזית והדאיג אותה.

לשמחתה ההיריון עבר טוב. כל נשות השבט והילדים והגברים עזרו בהכנה ללידה. הם השתדלו ללקט כמה שיותר עצים לבערה, לרפד את המערה בעלים וללקט שורשים ועלים למאכל.

הלידה החלה בלילה. הצירים היו תכופים יחסית והלידה התקדמה במהירות ובקלות. הלידה הקודמת הייתה יחסית קרובה וגופה של אימי עוד היה גמיש ופתוח. לפנות בוקר גברו צירי הלחץ, אך ראשי יצא ונכנס חזרה, כמו התלבטתי אם נכון לי הדבר. זה עייף את אימי והדאיג את המיילדות שלה ואת הנשים שתמכו וליוו אותה בלידה. הן ידעו שאם זה יימשך כך יותר מדי זמן, יהיה עליהן למשוך את ראשי החוצה בידיהן, וזה עלול לעוות את ראשי ולגרום למוות, שיתוק או מוגבלות.

הן עיסו את אימי ואת פתח הנרתיק שלה, דיברו אליה מילים טובות ומרגיעות, הדליקו עלים ריחניים שתשאף אותם ותירגע, והחלו לשיר שירי תפילה לאמא הגדולה. אימי דיברה אליי וביקשה ממני להקל עליה ולבחור בחיים בלי פחד להיפרד ממנה. היא הבינה כבר שיש לי דרך משלי. היא הסכימה לקבל אותי כפי שאהיה ולא לזנוח אותי. רק אז יצאתי.

אימי והמיילדות נשמו לרווחה ושמחה גדולה מילאה את ליבן, המתח הכבד הוסר. הייתי גדולה מאוד וידיי היו ארוכות מהרגיל. המיילדות החליפו מבטים בחשש שמא משהו לא בסדר איתי, אך מאחר שלא יכלו לעשות דבר לא אמרו זאת לאימי. הן הגישו לה משקה מחזק, ניקו וכיסו את שתינו בבדים מחממים.

בהמשך הגיעו ילדיה לראות אותנו ונשות השבט הנוספות באו לברך ולהחליף את המיילדות בטיפול בה ובי. כך נשארנו במערה כמחזור לבנה שלם.

הייתי תינוקת גדולה וחזקה. זה עזר לי לשרוד את העונה הקרה ולהישאר בחיים. ינקתי הרבה מאוד וזה התיש את אימי שנדרשה גם לטפל באחי ואחותי, אך היא הבינה שגופי הגדול זקוק ליותר הזנה והתמסרה לכך. נשות השבט דאגו לה ולארוחותיה. גדלתי מהר, וכובד משקלי הקשה על אימי לשאת אותי. כך יצא שנשים נוספות לקחו חלק בנשיאתי. משגדלתי גם גברים הצטרפו למשימה ואפילו נערים צעירים. כולם בשבט ידעו שהמשימה של נשיאתי היא חשובה. הזמן חלף, המשכתי לגדול ובמהרה נהייתי עצמאית. התחלתי ללכת בגיל מוקדם יותר מכולם, דיברתי בצורה ברורה ושוטפת, הבנתי דברים בקלות והתמצאתי במרחב ללא בעיה. אימי הופתעה בכל פעם מחדש מיכולותיי. גבהתי יותר מכולן והייתי דומה יותר לבנים ואחר כך לנערים הצעירים. הייתי בריאה וחזקה ותמיד שמחתי לעזור במשימות מעייפות או קשות, כמו סחיבת עצים ושבירתם, שיועדו משום כך לבנים ולנערים.

מעונה לעונה

הרהורים, עדכונים מציאות והמצאות

4 הטררמים שלי: לא אטריל, לא אטריד, לא אטריח ולא אטריף