בינתיים
איפה את גרה? מאיפה את בארץ? אתם עוד בירושלים? בהרדוף? מה? גרים במשאית? ממש בית במשאית? וואי זה החלום שלי כבר המון שנים, רגע, אז איפה אתם עכשיו? מה זאת אומרת שאין לכם רישיון?
ארעיות ושבע סיבות לשמוח
אני ארעית. בית המשאית שלי ארעי. היומיום שלי ארעי. וערב חג הסוכות, הקיום הארעי שלי מתחבר לפתע למצווה - בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח.
לא יודעת. על התמודדות עם אי ודאות
אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת, אני אומרת למי ששואל אותי מה התוכניות שלי. אני חיה באי-ודאות.
גשם בעיתו
אתמול בצהריים יצאנו לדרך, לעשות את החג בקיבוץ. המשאית נהוגה על ידי הדוד מן הקיבוץ, ואני ברכב שלו. הרעיון נולד משילוב של הרצון שלנו להיות בחג אצל ההורים, ומההצעה המפתיעה שניקח לנו נהג. ה
השוואת טמפרטורות
חם, אני נאנחת. כבר בעשר בבוקר חם ולח. מוקדם מדי להפעיל את המזגן, את זה גם אני מבינה. במיוחד כשענני הסתיו השקרניים האלה מכסים את השמיים ומעיבים על יכולתם של קולטי השמש הסולאריים שלנו לייצר חשמל.
בינתיים בירושלים
כמעט שבוע שאנחנו בירושלים. בלי המשאית. בבית של חברה. חדרים, חפצים, מים בשפע. אוויר ירושלמי. אפילו קריר. אבל אני מתגעגעת. שבוע זה יותר מדי זמן מחוץ למשאית.
שני אנשים 15 מטר מרובע
אז איך בעצם חיים בכל כך מעט שטח? שאלה אותי חברה וביקשה שאכתוב על הצד הפרקטי של החיים במשאית.