נוע תנוע

השבוע חנינו חמישה לילות וששה ימים במגרש החנייה של המרכז המסחרי בבית הכרם. ביום הששי התנענו, נענו ותוך יממה אחת: היינו בבית מהמם במלחה הישנה, ישנו במצפה מודיעין, עצרנו לפגישה באירפורט סיטי, ערכנו קניות בצומת בילו, נסענו לפגישה במזכרת בתיה והגענו לגן העדן אצל הילה שרעף גלסר בניר צבי. זה היה שבוע שבו היו התבהרויות חשובות, כמה שירים נסגרו על עצמם סוף סוף, קיבלנו הרבה זמן ילדים, ביקור של פקח ירושלמי ואיתותים מהרשת של החיים לגבי התנועות הבאות.כן. יש רשת אחרת. שעובדת ביעילות ובדייקנות. היא בלתי נראית ולכן רבים לא מאמינים בקיומה. זה לא אומר שהם לא כפופים אליה. בערב החלף שארגנה…

זה כנראה השבוע האחרון שאנחנו מדלגים ככה. מנוןה איתן לעפולה, ליקנעם, לטבעון, לאלונים, להרדוף, לקרית ביאליק, למענית, לגבעתיים, לירושלים.ממחר, כך אומר היומן והלב - אנחנו מאטים את הקצב. מדלגים בצעדים יותר רחבים ונינוחים. כמעט שבוע בירושלים, עוד שבוע להגיע לאזור פרדסחנה כרכור לאילוץ האחרון שנקבע קודם היציאה למסע - ואז דילוג רחב דרומה.דילוגים דורשים קלילות ויכולת להתנתק מכוח הכבידה. לקראת תזוזה אנחנו מתארגנים במהירות (סוגרים חלונות, נועלים מקרר, מעלים שולחן וכיסא על המיטה, ומבקשים יפה ממיץ להיכנס לכלוב), אבל דילוגים דורשים זמן נחיתה. קשה להתרכז בעבודה כשיודעים שעוד רגע זזים, ואחרי שמגיעים צריך לנשום ולראות שהגענו למקום טוב. הלילה הראשון במקום…

הכאב בשן התחיל לאטו. מיד ידעתי שנבואתה של רופאת השניים הירושלמית מתגשמת, ושלא יהיה מנוס מטיפול שורש חוזר.

הפוסט הזה תוכנן לתאר את שלושת הימים שלנו בגעש, ואיך זכינו לאירוח מלכותי, על ידי זוג אנשים שהכרתי דרך הפייס. היא פנתה אלי והתחילה לעקוב אחרי הבלוג שלי ואז הזמינה אותנו לחנות בגעש, מקום טוב באמצע, ואז קראה על ערבי החלף ונדלקה. הסתבר שהיא שותפה בקבוצת כתיבה וארגנה מפגש חלף משובח ופורה. ואיך הגבעות, השקיעות, המים החמים, הבגד ים הצבעוני. אוקי. הבנתם...

תל אביב עמדה להיות שבוע הפוגה בבפארק הירקון. ששה ימים עברו עלינו ואי אפשר לסכם אותם מרוב שהם היו אינטנסיביים, מצחיקים, מלאי מפגשים מתוכננים ומקריים, צרופי מקרים והוכחה ניצחת שהרשת עובדת.

הגענו לסידנא עלי לפני יומיים, רגע לפני הסערה.

ככה אני רוצה לנסוע. מקסימום חצי שעה ואז לעצור לשלושה ימים. ממענית לפרדחנה ומשם לחופהים בגבעת אולגה, מהלך של משהו כמו עד 30 קילומטר בשבוע. זה הקצב הנכון לי.  זה מסמל וגם ממחיש את הירידה מהכבישים המהירים של החיים, אלה שאמנם מקצרים את הדרך אבל מעלימים המון ממנה.