נוע תנוע

ביום חמישי בצהריים העברנו את המשאית מחוף הסטודנטים לחניון מרכז הקונגרסים בחיפה, נסיעה של 5 דקות, והלכנו לקבל חדר במלון שבו נערכה חתונת בננו הבכור עם אהובתו. החדר היה מוזר - לא היו לו גלגלים. היתה בו מיטה ענקית וספה. המון מרחב מיותר. למרבית המזל - מיד התמלא המרחב בקופסאות בצורת לב שבהן היה צריך לשים פרלינים ופתק תודה מתנה מהזוג לאורחי החתונה. אמנם דמיינתי שנ"צ, אחרי שני לילות שבהם לא הצלחתי להירדם, אבל אני אורזת כל כך מיומנת שהידיים שלי נשלחו מעצמן לעבר המשימה.

השבוע השתתפתי במפגש נשים שגרות על גלגלים. חנינו במצפור סיגי ביער עופר בכרמל. בשיא ההתקהלות חנו מסביב לשולחן הקק"ל הצופה אל הים שמונה (היו עוד שבאו ונסעו) בתים על גלגלים - לרובם היו גם שמות חיבה ובכל אחת מהם הספנתעירית - שוכנת אישה עצמאית שהתאהבה בחיים האלו, שבהם אפשר להתניע ולנסוע כשדי. שיש בהם מידה של פנטזיה, הגשמת חלומות והרפתקנות.

ביום ראשון הרמנו עוגן אחרי עשרה ימים במשמר העמק. זמן שיא. חלקו הגדול הוקדש להסתנכרנות מחדש עם עצמי ועם היקום. ואחר כך - להקשבה וסריקה אנרגטית להבנה מה הכיוון הבא. זה כמו מין ריסט כזה למערכת, שאחריו צריך להתחבר מחדש.

ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה, מתברר. גם הג'ט לג גרוע יותר. המשאית פתאום נראית קטנה וצפופה לעומת בתי המידות של דודי האמריקאים, העצים ביער משמר העמק דהויים לעומת עצי הסקוויה על שפת האוקיינוס השקט. והאוקיינוס עצמו. והמרחבים. אהבתי כל רגע בקליפורניה: את המשפחה, את השיטוטים בעיר, את המפגשים - האקראיים והמתוכננים - עם אנשים. כמה פעמים בחיים יוצא לטייל כך, מצד אחד עם גיבוי משפחתי מלא ומצד שני לבד? בלי ילדים. בלי בן זוג. אני והעולם. והתחושה החזקה שהולכת ומצטברת בגוף - שאני בת בית בעולם הזה. שלאן שאני הולכת, אני כאן.

אזהרת טריגר: פוסט נוסטלגי, דביק משהו, במלאת שנה לבעלותנו על משאית הבית, פוסט שיכלול בתוכו התרגשויות משפחתיות ומעט טיפים לנוסעים בדרכים. שלא תגידו שלא הזהרתי.

השבוע התחיל מסע הדילוגים המשפחתי שלנו. קצת משמר העמק, קצת מענית, ובדרך לילדים עצרנו שוב בפארק הירקון. שום תמונה חדשה לא נלכדה בעין המצלמה.