פתח דבר

עם ישראל נולד במדבר. בין שני מקומות, בין העבר לעתיד, בין הבית שנעזב לבין הבית שעדיין לא הושג. עם ללא בית. עם בין הבתים. עם נודד.

אמא, מדינה, ארץ, עיר, יבשת, אדמה - כולן בלשון נקבה, להזכירנו כי מה שנמצא סביבנו, מה שמקיף, מזין, מכיל ומטפח אותנו, הוא נשי במהותו.

את רוב הדברים בחיינו אנו צריכים לעשות במו ידינו. אפילו הכלים במדיח, שהוא אחת מהמצאות המאה, לא מחליטים מעצמם להתנקות. הכביסה לא נכנסת למייבש בעצמה ואבוי, היא לא מתקפלת מעצמה.

 אלי, כל בוקר כשאני פוקחת את עיני וסיזיפוס מגיש לי את הסלע היומי שלי, תן לי לזכור את דרך המים.תן לי לזכור את הזרימה המתמדת, הקלה, שאין בה מאמץ. תן לי לזכור כי הכל משתנה כל הזמן, נטווה ונפרם, עולה למרומים, יורד למעמקים, קוצף בשצף, נח באיטיות מתפנקת, מבעבע, מחלחל, סוער, עוטף ונע כל הזמן.תן לי לזכור כי, למרות כל זאת, הכל נשאר כשהיה והכל אחד.תן לי לזכור כי בדרך המים אפשר לעקוף, להמיס, להציף ולעבור כל מכשול, כל אתגר, כל סלע, יהיה אשר יהיה משקלו וגדלו. בדרך המים יש מקום לאמונה, סבלנות, עדינות והתמדה.אלי, כשאני פוקחת את עיני וסיזיפוס מגיש…

כל שנה, כשיוני מבשיל ומגיע, אני מרגישה איך גלי החום קוראים לי ולילדים החוצה – מחוץ לבית, לכיתה, למשרד. נהיה קשה יותר ויותר לשמור על איזו שהיא מסגרת. כל החוקים והעקרונות נמסים, מתפזרים, מתעופפים באוויר. כמו זרעיהם של הקוצים בחצר הבית מתייבשים, מתפוררים ואחר כך עפים עם כל משב רוח, מפזרים את עצמם בעולם, הולכים הכי רחוק שהם יכולים.

אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ. עת הקץ. עומד אדם ומביט אל מול כוחות היובש והקץ של הקיץ וליבו מתמלא בחוסר התוחלת של המעגל האינסופי של זריעה, תפילה לנביטה, נביטה ותפילה לפריחה, יפי הניצנים ופריחה בשלה וקצרה שאחריה מגיעה כמו אורחת לא מוזמנת - הנבילה, הכמישה