הסתיו ואיתו ראש השנה, הם סיום מעגל. מעגל ענק של זריעה, גידול, צמיחה וקציר, הן בטבע והן בכל תחומי החיים האחרים. כשאנחנו מסתכלים על מה שקצרנו, הרי שבקצה המעגל נוכל לאתר בקלות רבה את הזרעים שידינו האישית או הכללית זרעה. המעגל נמשך, הוא אינסופי, אבל עכשיו מתחילה עונת זריעה חדשה. האם השדה שלנו מוכן? האם הוא נקי? חרוש? מזובל? בדיוק כמו שמכינים שדה אמיתי, כך גם את שדות הפעולה והנפש שלנו יש להכין, במיוחד אם בכוונתנו לגדל גידולים מיוחדים וטובים, שהרי גידולי בר ועשבים שוטים אינם זקוקים לפינוקים מיוחדים, לתשומת לב יתרה או לטיפוח. את רגשות הפחד, קנאה, הזעם, השנאה והאלימות…
כמו שהזמן צועד במסלולו בקצב קבוע, תן לי לאהוב את השגרה הקבועה של חיי. תן לי לחיות בקצבו הקבוע של דופק ליבי. תן לי להשתנות באיטיות, כמעט בלי להרגיש, כמו שהסתיו נהיה לחורף, כמו שהקרח נמס למים, כמו שהזרע הופך לניצן והסוכר נמס בתה. תן לי להתקדם לאט, בקצבו של הצב, בקצבו של העץ, קדימה ולמעלה כל הזמן. תן לי ללכת בין שתי נקודות בקו ישר וגם אם מתפתלת הדרך שתמיד תהיה לכיוון הנכון. תן לרשת האלוהית שבתוכי לצוד רק מחשבות מזינות, טובות, יוצרות ובוראות, עשה בה חורים מדויקים שדרכם ישתחררו כל המחשבות המרעילות והמדכאות. תן למחשבותי כוח להפוך למעשים, שהכוונות…
למה זה קרה לי? למה זה לא קרה לי? מדוע התנהגתי כך? מדוע לא התנהגתי כך? מה עשיתי שזה מגיע לי? מה לא עשיתי שזה מגיע לי? למה למרות שעשיתי זה לא מגיע? זה כל מה שיש בחיים? כל החיים עבדתי כל כך קשה, השתדלתי ובשביל מה? למה לא עשיתי את מה שרציתי לעשות? היכולת לערוך חשבון נפש היא יכולת מהותית להתפתחותנו כבני אדם ולכן היתה צריכה להיות חלק מחיי היום יום שלנו כמו אימון גופני ותזונה בריאה. אם נחכה שבעיה או אסון או סוף החיים ידפקו בדלת שלנו, כדי לעצור ולהתבונן בחיינו – נגלה שכשהרגע מגיע, אנחנו לא מספיק מוכנים…
כל שנה הסתיו מפתיע ומרגש אותי. העננים שמתקבצים להם בשמיים, חלקם כבר נושאים איתם טיפות מים שצלליתם צובעת בשחור את בטניהם. הם הופכים את השמים לעמוקים, לקרובים ופתוחים יותר, כאילו הם נרכנים אלינו, בני האדם, בני האדמה, לשמוע את קולנו. כל שנה מפתיעים אותי מחדש כוחות הסתיו - שגורמים לי ולכל הדברים להאסף פנימה. כל כך נכון, כל כך מדוייק שזה הזמן שבו מתחילה שנה חדשה. נדמה שכולם יודעים את זה. נדמה שכולם ממתינים, אפילו העצים נראים כאילו הם כבר מריחים את הגשם, את הקור וגם הם מתכנסים פנימה, חוזרים אל עצמם. בזמן הזה, שרחם הזמן הדייקנית הרה ללדת את השנה…
אז מי אני? לולב? אתרוג? ערבה? הדס? כולנו חושבים שבעצם אנחנו אתרוגים, שיש לנו גם טעם וגם ריח, גם למדנים ומבינים וגם פועלים ועושים. קל לנו לראות מיד את הלולבים והערבות שמסביבנו, אלו שאין להם טעם וריח או שאחד מהשניים חסר להם. על טעם וריח אומרים שאנחנו יכולים לזהות אלפי ריחות שונים. אנחנו נושמים ומריחים כל רגע. ריח נעים ואהוב גורם לנו לרצות להתקרב, ריח רע גורם לנו להתרחק ולעצור את הנשימה. באמצעות חוש הריח אנחנו יודעים מי מוכר ומי זר, מה מסוכן לנו ומה בטוח, מה בריא ומה לא. זהו מנגנון הגנה חשוב ששומר עלינו ומאפשר לנו לחוש בטוחים. אנחנו…
אז שאני ילדה אני שמה לב לגשם הראשון ולמה שהוא מבשר לי. התקבעה בראשי (או נשארה מחיים קודמים?) האמונה שהמקום, הזמן והמצב שבו אני נמצאת כשהגשם הראשון מגיע – יקבע את אופייה של השנה הבא
ה-29 בספטמבר הוא חגו של המלאך מיכאל. מיכאל, הלוחם הקוסמי הגדול, שמניף את החרב שלו אל מול dragonהדרקון ובכוח החוכמה והאומץ שלו מגן עלינו בני האדם מהשדים והדרקונים שמבקשים את נפשנו. כמה נוח. תמיד נעים לחשוב שיש מישהו שעושה את העבודה השחורה הזו עבורנו, מגן עלינו מאויבים ושומר עלינו. וכך, עוד ועוד לוחמי חופש, שוחרי צדק, ויודעי האמת נעים בעולם בתחושת שליחות טהורה ומחסלים דרקונים, עורפם את ראשיהם, חופרים מנהרות, מיצרים טילים, תוקפים, משמידים ומטהרים. ותמיד הדרקון הוא בצד השני. תמיד האויב נמצא מחוץ לעצמי, וכך מפוצלים ומנותקים הכוחות הטובים מהרעים, זה ממשיך בעשיית הרע וזה ממשיך בעשיית הטוב וכל אחד…
לסתיו יש איכות מיוחדת. הרגשה שאפשר רק לתאר אותה בדימויים שחוקים. באמצע הלילה, אני קמה לכבות את המאורר ולהתכסות בשמיכה קלה. לשמיים יש צלילות מיוחדת והם חוזרים להיות כחולים, אחרי שכל הקיץ הם היו צהובים ואטומים כמו שמיכה עבה של חול מעל הראש. יש הרגשה שהכל נפתח, לטוב ולרע, כמו חלון הזדמנויות נפשי, כמו בוחן פתע בהבנת החיים. לכמה אנשים נשלח ברכת שנה טובה? מכמה נקבל? במי נזכרנו רק עכשיו? את מי שכחנו והזנחנו שנה שלמה? אלו דברים החזיקו מעמד תפסו מקום בחיינו ואלו היו זרעי שוא, התעיות, אכזבות, הסחות דעת? באמצע הסתיו משתוות שעות החושך לאלו של האור. האור נסוג.…
