השבוע קיבלתי בשורה משמחת ומרגשת. קיבלתי, כלומר הספר, מלגה מקרן חבצלת, מבית הקיבוץ הארצי. כשפניתי לקרן, אי שם בראש השנה, לא שמתי עליה יהבי. אמנם זו פעם ראשונה כמעט שאני אכן עומדת בקריטריון (חברת קיבוץ), אבל ניסיוני בחיים הוא שבדרך כלל מתברר שאני יוצאת מן הכלל. כך שממש התרגשתי שקיבלתי את הבשורה והרגשתי את כל אבות ואימהותי הקיבוצניקים טופחים על שכמי ואומרים לי: כל הכבוד!
לפני עשרה ימים בערך, כתבה לי העורכת שעד אז שידרה התלהבות רבה מהספר, שהיא בערך באמצע כתב היד ושזה לא עובד.
רק שבוע עבר מאז הרהור 10? ומה היה לנו? הפסקת אש, שחרור חטופים במנות מדודות וחלקיות ואולי חזרה לשדה הקרב. בשדה השירה שלי נפל דבר. נמאס לי לעבור על השירים שלי, לתקן ניקוד ולשנות מילה פה ומילה שם. יאללה, זה כמעט כמו להניק ולהחליף טיטול. תועפות עבודה נוקדנית.
רוב הזמן, שני הקולות הראשונים משתלבים לא רע: אלו של ותיקי משמר העמק שמדווחים בשפתם על "המערכה" - 12 יום של התקפת תותחים רצחנית שנמשכה מה-4.4.1948 ועד 16.4.1948 והקול השני - קולן של סבתותי, שבעה דורות לאחור, שרובו ככולו מומצא. (מלבד השמות ותאריכי הלידה ורשימת הילדים). נראה לי שברוב המקרים הרצף עובד טוב, כשאני, קול שלישי, משלבת בין הנרטיבים השונים. פעם מעידה, פעם בודה, פעם מצטטת, פעם ממציאה. נעה בין המציאויות.
אין כמו לצאת למסע קצר. אני מתחילה מסידור הבית. על שולחן העבודה המשותף שלי ושל שרון נערמים דברים. אצלו ניירות, אצלי סריגות. פקעות החוטים מסתבכות עם כבלי המחשב, מתערבבות זו בזו. אני מבלה את הבוקר באריזה ובהתרה. ה”מסע” אמור לארוך שבועיים, שבוע וחצי אם מסתכלים ביומן. שבוע בהר הרוח שיוקדש לעריכת הספר שלי (תודו שזה פואטי), כמה ימים ליד המוסך, שם הביתה עוברת את המבחן השנתי שלה ואז בחזרה לכליל ולהרדוף. שבועיים לא לראות את הקטנצ’יק שנכנס יותר ויותר לגיל הלמ
סבתות קדומות. אין לנו מילה טובה בעברית ל Ancestors ואם אתם כמוני, דור שני, גם סבתות וסבים של ממש לא היו לנו. וגם לא סיפורים עליהם. מה ילדה בת תשע כבר יכולה לספר על הוריה?
בספר בָּתֵּי־אֵם נשזרות שלוש עלילות, שיחד יוצרות עלילה אישית, היסטורית ומיתית, הנחשפת תוך כדי קריאה. העלילה הראשונה מספרת את סיפורם של חברי קיבוץ משמר העמק במהלך עשרת ימי המערכה באפריל 1948, כפי שתועדו בזמן אמת. כבת הקיבוץ גדלתי על אתוס המערכה כמכונן זהות וגאווה יישובית. חקרתי לעומק את הנפשות הפועלות ולקחתי את החירות להשתמש במלים שלהם כתורה מסיני. העלילה השנייה מספרת את סיפור גילוי שושלת הסבתות שלי. גילוי שהתרחש במקרה, זמן קצר לאחר שהפכתי לסבתא בעצמי. אני מספרת את סיפורן של שבעה דורות לאחור, עד רבקה בלומה בת המאה ה-18. דרך סיפורי הסבתות האלו אני מחדשת איתן את הקשר, לומדת מהן והופכת לחלק משושלת נשים רבות…
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
