פתח דבר

החיה האהובה עלי היתה תמיד צב. שנים חשבתי שזה בגלל שיש לנו את אותו הקצב, אבל בשנים האחרונות קלטתי שזה בגלל שהבית שלו תמיד איתו. היה רגע אחד בכל מערכת יחסי עם צבים שהתחלתי להאמין שחיות הן שליחות עם מסר.

את הקטע הבא כתבתי לפני 14 שנה, הבכור שלי שעליו מסופר היה אז בן 13!  ברגעים אלו "שוקולד פנדה"- החלום שלו מתגשם והוא הגיע ל-180 אלף ₪ בקמפיין ההדסטרט שלו ושל אליה, בת זוגו המתוקה -  600% אחוזים יותר ממה שחלמו עליו.

חג האור, בלב החושך של החורף, הוא סימן שאלה שהעמידו הדורות לפנינו. כן, אני מכירה את כל ההסברים. את אלו הפסיכו-ביולוגים שטוענים שאכילת שומנים ופחמימות והדלקת אור מפחיתים דיכאון וחרדה. את הגישות התרבותיות-קמאיות שעסקו בפולחן שמטרתו להשיב את השמש וחומה, וגם את הרוחניות שמדברת על האור והחום הפנימי שיש להדליק בלב הקור והחושך.

האנושות תשתנה, יקרו דברים טובים, הכל יהיה מלא אהבה וחמלה, שלום והבנה. בשביל זה צריך רק לעשות כמה דברים ממש פשוטים: להתגבר על כמה רגשות שליליים, להבין כמה חוקים רוחניים לא מסובכים במיוחד ורצוי כמה שיותר מהר ללמד אחרים. כי הדרך הכי טובה לדעת משהו היא, כמובן, ללמד אותו.

במסע האינסופי שלנו סביב השמש, כל יום דרך מקצבי הלילה והיום, כל שנה דרך מקצבי העונות. אנו עוברים מדי שנה את נקודת השיוויון האביבית. בנקודה הזו, שווים כוחות האור והחושך, שווים שעות היום ושעות הלילה.

הדרך אל הידע היא דרך מסובכת ורבת תהפוכות. אנחנו לומדים משהו, מתמחים בו, אפילו מקבלים בו תואר. ואז, אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו, מגיע רגע שבו אנחנו קולטים שכל הידע שרכשנו לא שווה הרבה.

מצרים שלי – מבטים, חיוכים מסוימים, מניירות, הרגלים, דפוסי התנהגות קבועים, כאלו שמביאים לך את ההרגשה הזו של 'הו לא שוב פעם?' לא שוב אותו עניין...