בבטן האדמה – מחשבות

איך הופכות דיכאון, ועוד כזה של נשים, ועוד כזה של אימהות למשהו שמדברות עליו? שמניחות תרתי משמע על השולחן? מעבירות מאשה לאשה, מאמא לבת, מאחות לאחות? מעבירות לא כמו מחלה מדבקת, אלא דווקא כחיסון, כפעולה מונעת.

אגדות אמיתיות הוא ספר שתרצי לתת לבת שלך, כדי שהיא תדע שהחלומות והשאיפות שלה יכולות להתגשם בעולם הגברי והקשוח שמצפה לה מעבר לפינה.

תהליך כתיבה ויצירת ספר דומה למהלך השלם של חיי האדם – חייו על פני האדמה, חייו אחרי המוות בעולם הרוח והתכוננותו ללידה מחדש. – מעגל חיים זה – מקביל לשלושת שלבי יצירת הספר.

ספר זה שלפניכם הוא תוצאה של מסע משותף, שבו הלכנו שתיים, דפנה ואני, כשאנו מנסות כל הזמן (ומקוות שגם הצלחנו) להתכוון ולחוש בנוכחות הצלע השלישית – אביה.

אני מקשיבה, מקבלת את הסיפור/כתב היד – בכתב או בעל פה, מאדם אחד או מאנשים רבים. אני שואלת, מתעניינת, מבררת, חוקרת מה מבקש להיות מסופר. אני עורכת, מתקנת, מסדרת ומכוונת את כתב היד או הסיפור כדי שיבטא את מהותו המיוחדת והחד פעמית. אני מלווה את כתב היד בדרכו להיות לספר, דרך השלבים השונים והמשונים, תומכת, מייעצת, יוצרת ומכוונת.

מיכל בר-און התקשרה יום אחד והתעניינה בעריכת כתב יד."תשלחי אלי" עניתי את התשובה הקבועה שלי. מי שהתנסה יודע שאני לא רק מבקשת לשלוח, אלא גם מגיבה ואפילו די מהר. הפעם לא ידעתי מה לומר. התענגתי. כתבתי למיכל: אבל זו שירה ושירה אני לא יודעת לערוך…. הכל כל כך מדוייק…

וככה זה התחיל – ישבתי בחדר האוכל של קיבוץ ילדותי.פנינה נעצרה, מגש האוכל שלה בידיה : "יש לך זמן בשבילי?"כל מה שאני יודעת עליה זה שהיא הגיעה עם אמא באונייה מהשואה לקיבוץ ושאני אוהבת אותה, גם אם לא דיברנו אף פעם.פנינה מספרת על ספר שהיא כותבת. שקט משתרר בחדר האוכל כשהיא מספרת על המכתבים שהיא כותבת לאביה שמת כשהיתה בת שבע, ועל המכתבים שהוא כותב אליה בחזרה.

שחר קדמון מגיע אלי בוקר אחד של קיץ לפני שנה. "גלי אמרה לי לבוא אליך," הוא אומר. "מי זאת גלי?" אני שואלת. "הכרתן כשהייתן נערות. כבר אז כתבת יפה," היא אומרת. באחת אני נזכרת בתקופה ההיא, לפני למעלה משלושים שנה. שחר מעט מבוגר ממני, אבל שנינו חוזרים להיות מתבגרים קיבוצניקים.