הרהור 7
דילגנו על שלושה שירים שהוגדרו כטעוני פענוח, שיר אחד פורק לרסיסים והוגדר כפצצה מתקתקת שאי אפשר ככה לעבור ממנו לסדר היום. השיר שאחריו הוגדר כסותר את עצמו, מה שמחייב שאכתוב אותו מחדש. ושיר אחר הצליח לעבור לשלב הבא, בתיקון קל.
הרהור 6 – שיר כאב
השירים שנולדים מכאב הם חפצים שבירים במיוחד. המלים שמופיעות בהן, מלים כמו פרידה, כאב, למה?, צער, געגוע, אובדן, אהבה וכו', נכנסות אל הלב מהר אבל לא נשארות, לא שוקעות. לפחות לא אצלי. שירים שחורזים אוהבת עם כואבת ועוזבת, כאלו שמטיחים את האמת הכואבת בפנים, לא עובדים, בשבילי, אבל גם לא עבור אחרים.
הרהור 5 – תחקיר
הדיעה הרווחת לגבי שירה היא שזו צורת הכתיבה שיש בה הכי הרבה השראה. שהיא כמו מתרחשת מאליה. מילה עולה על הדעת, אולי בשעה של שקיעה בשינה או יקיצה, שורה נוחתת כמו להקת חסידות ואם היה לי מזל או מקלדת, אני לוכדת אותה לפני שתפרח. למעשה, קיים ז'אנר גדול בשירה שאני מכנה אותו תקשירית. שירה מתוקשרת. לצערי, או למזלי, תלוי את מי שואלות, השירה שאני כותבת אינה כזו.
הרהור 4 – לחקור אי הבנה
אני כותבת לכם עדיין מבית המשאית, אבל כבר מכליל, ועוד רגע בחזרה בבית הבטון. (10 ימים בלי הנכד שלי זה הכי הרבה זמן שנפרדנו מאז שנולד.)איך לסכם את שעות העריכה הראש
אורזת ומתירה – הרהור שירה 3
אין כמו לצאת למסע קצר. אני מתחילה מסידור הבית. על שולחן העבודה המשותף שלי ושל שרון נערמים דברים. אצלו ניירות, אצלי סריגות. פקעות החוטים מסתבכות עם כבלי המחשב, מתערבבות זו בזו. אני מבלה את הבוקר באריזה ובהתרה. ה”מסע” אמור לארוך שבועיים, שבוע וחצי אם מסתכלים ביומן. שבוע בהר הרוח שיוקדש לעריכת הספר שלי (תודו שזה פואטי), כמה ימים ליד המוסך, שם הביתה עוברת את המבחן השנתי שלה ואז בחזרה לכליל ולהרדוף. שבועיים לא לראות את הקטנצ’יק שנכנס יותר ויותר לגיל הלמ
ברוכה הבאה סבתא – הרהור שירה 2
סבתות קדומות. אין לנו מילה טובה בעברית ל Ancestors ואם אתם כמוני, דור שני, גם סבתות וסבים של ממש לא היו לנו. וגם לא סיפורים עליהם. מה ילדה בת תשע כבר יכולה לספר על הוריה?
מטריארכיה – הרהור שירה 1
הנרטיב הראשון נולד מפנטזיה שבה אני חוזרת למעמד הר סיני ומשבשת אותו. אני מונעת רצח מכשפות היסטורי של כל מי שהעז לקיים פולחנים אחרים ואני מעניקה קול ומשמעות לדת מטריאכלית. בדת הזו יש אלים ואלות, יש חיבור לכוחות הטבע ויש הרבה מאגיה וטקסים.
סתיו
לסתיו יש איכות מיוחדת. הרגשה שאפשר רק לתאר אותה בדימויים שחוקים. באמצע הלילה, אני קמה לכבות את המאורר ולהתכסות בשמיכה קלה. לשמיים יש צלילות מיוחדת והם חוזרים להיות כחולים, אחרי שכל הקיץ הם היו צהובים ואטומים כמו שמיכה עבה של חול מעל הראש. יש הרגשה שהכל נפתח, לטוב ולרע, כמו חלון הזדמנויות נפשי, כמו בוחן פתע בהבנת החיים. לכמה אנשים נשלח ברכת שנה טובה? מכמה נקבל? במי נזכרנו רק עכשיו? את מי שכחנו והזנחנו שנה שלמה? אלו דברים החזיקו מעמד תפסו מקום בחיינו ואלו היו זרעי שוא, התעיות, אכזבות, הסחות דעת? באמצע הסתיו משתוות שעות החושך לאלו של האור. האור נסוג.…