שירה

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁירדבורה, נביאה ואם בישראל, היא דמות האישה הלוחמת, הקמה להגנת צאצאיה, עמה והערכים החשובים לה. לשמה צמוד גם התואר אשת לפידות, המתאר את האש הבוערת בה כשהיא נזעקת להגנה.

השבוע קיבלתי בשורה משמחת ומרגשת. קיבלתי, כלומר הספר, מלגה מקרן חבצלת, מבית הקיבוץ הארצי. כשפניתי לקרן, אי שם בראש השנה, לא שמתי עליה יהבי. אמנם זו פעם ראשונה כמעט שאני אכן עומדת בקריטריון (חברת קיבוץ), אבל ניסיוני בחיים הוא שבדרך כלל מתברר שאני יוצאת מן הכלל. כך שממש התרגשתי שקיבלתי את הבשורה והרגשתי את כל אבות ואימהותי הקיבוצניקים טופחים על שכמי ואומרים לי: כל הכבוד!

לפני עשרה ימים בערך, כתבה לי העורכת שעד אז שידרה התלהבות רבה מהספר, שהיא בערך באמצע כתב היד ושזה לא עובד.

רק שבוע עבר מאז הרהור 10? ומה היה לנו? הפסקת אש, שחרור חטופים במנות מדודות וחלקיות ואולי חזרה לשדה הקרב. בשדה השירה שלי נפל דבר. נמאס לי לעבור על השירים שלי, לתקן ניקוד ולשנות מילה פה ומילה שם. יאללה, זה כמעט כמו להניק ולהחליף טיטול. תועפות עבודה נוקדנית.

רוב הזמן, שני הקולות הראשונים משתלבים לא רע: אלו של ותיקי משמר העמק שמדווחים בשפתם על "המערכה" - 12 יום של התקפת תותחים רצחנית שנמשכה מה-4.4.1948 ועד 16.4.1948 והקול השני - קולן של סבתותי, שבעה דורות לאחור, שרובו ככולו מומצא. (מלבד השמות ותאריכי הלידה ורשימת הילדים). נראה לי שברוב המקרים הרצף עובד טוב, כשאני, קול שלישי, משלבת בין הנרטיבים השונים. פעם מעידה, פעם בודה, פעם מצטטת, פעם ממציאה. נעה בין המציאויות.

דילגנו על שלושה שירים שהוגדרו כטעוני פענוח, שיר אחד פורק לרסיסים והוגדר כפצצה מתקתקת שאי אפשר ככה לעבור ממנו לסדר היום. השיר שאחריו הוגדר כסותר את עצמו, מה שמחייב שאכתוב אותו מחדש. ושיר אחר הצליח לעבור לשלב הבא, בתיקון קל.