נוע תנוע – בלוג הנדודים שלי

על הפסטיבל, מפגשים ומי אני באמת? קצת באיחור, כי שעון קיץ ופסטיבלים

העלייה מים המלח לירושלים היא חוויה של עזיבת המדבר. אם ההגעה מהשפלה - הצד השני של ירושלים, שגשר המיתרים הוא שעריה - מלווה בהוד והדר, הרי שהכניסה מהמזרח היא כמו שער אחורי, על כל המשתמע מכך.

 רחבות הלב של ערד, "מקום אישי" עם דוד לוי, המקום הכי נמוך בעולם,  והתרוממות רוח לכבוד יום האישה

איך ניצלתי משיטפון, נפרדתי מאילת, התחברתי מחדש לרשת הנשית והגעתי לאוהל האדום, וגם מדור חדש: מקום אישי

בחוף הצפוני באילת אנחנו פוגשים סוף סוף בחברי השבט ומתאחדים לכמה שעות קסומות. מיכל ורועי מסיימים חודשיים באילת, ומשלבים עבודה עם חיי נדודים. הם אנשי קרקס וג'אגלינג והמשאית שלהם מצוירת ביד האמן של מיכל. זה מחזיר לי את החשק לצייר על המשאית שלי, אבל מה לצייר? אין לי רעיון, חוץ מהשם שלה - Rose - והשורות האחרונות של השיר הכי יפה בעולם. אולי זה מספיק.

ביום ראשון, באובך מדברי, נפרדנו מהאלפקות והלאמות ונעמה ואילן ונסענו לנאות סמדר על כביש 40 המסתורי. כביש של בסיסי צבא וריקנות. משהו שבין פראי לבר, לנטוש - מרחיב את הלב וגם מאיים - לכאן לא מגיעים במקרה. ובכלל, בני אדם לא רצויים כאן. שטחי אש. ניסויי רפאל. גדרות וחסימות. ואז, מתוך האבק, ההרים המקומטים והצחיחות - הופיעה נאות סמדר כמו פאטה מורגנה.

נתחיל מהסוף. חוות האלפקות. ליד מצפה רמון. שקט. אנרגיה טהורה. האינטרנט הסלולרי לא משהו, אבל איזו קליטה. אחד הדברים שמתפתחים מאד בדרך היא היכולת לקלוט מיד את האנרגיה של מקום מסוים. זה מתחיל במקלעת השמש, או ברגליים - תחושה פיזית ממש, בלי יכולת להסביר הרבה פעמים מה ולמה. אולי אלה הנדודים, השהות הקצרה בכל מקום, שמחייבים התחברות מהירה, פס פנימי רחב ועיבוד נתונים מהיר. אין זמן עכשיו להיכרות מעמיקה, אז למה שלא נקפוץ ישר למים? ואם מרגיש לא משהו - משחררים הנדברקס וממשיכים הלאה.  השבוע התחיל במדרשת בן גוריון, מקום שאנחנו יותר מבינים עכשיו עד כמה הוא ייחודי. שילוב של ישוב כפרי,…