השבוע דממה משאבת המים. זה קרה לפתע, בלי חרחורים או התראות. הרעש המוכר שמלווה את חיינו השתתק והמים פסקו לזרום בברזים. כדי להשיג משאבת מים חדשה (היתה בארץ רק אחת כמו שלנו, אצל היבואן באשדוד, אבל המפעל היה סגור בגלל רקטות החגורה השחורה), היו נדרשים הרבה מעורבים ושליחים. ואתמול, אחרי דרך ארוכה המשאבה החדשה הגיעה, הותקנה ו... לא עבדה.
זהו שטח הארון העומד לרשותי. הוא כולל מדף אחד שטוח ומדף תלייה שיש לו שלושה מוטות. מה שנראה כמו מתלה חורים, הוא פטנט איקאה מגניב לגרבניונים וצעיפים.
ביום שלישי לפנות בוקר התריעו האסטרולוגיות הפייסבוקיות שלי על כך שמרקורי נסוג בעקרב וצפו שהכול ייעצר או לפחות ישתבש. בלילה ירד גשם עז והים באכזיב סער. קמנו לתוך שלולית גדולה. לא משהו ששנינו פשוט יכולים לדלג מעליו בלי לשבור את עצם הירך.
השבוע הגיע הגשם הראשון הרציני, הוא נפתח בסערת ברקים ורעמים ארוכה ומשתוללת בין שלוש לארבע לפנות בוקר שלא ממש הורידה גשם, רק העירה את פחד הברקת שלי (עוד כשהייתי קטנה פחדתי ממכת ברק, איזה מוזר שזה הפך להיות שם המשפחה שלי).
אחרי ארבעה ימים של התנדנדות בערסל, צפייה בדבורים עובדות בהאבקת חרובים, עייפות שלא תאמן ובהייה תוך תהייה איזה יום היום - הגיעה דבורה לביקור ואמרה: קוראים לזה השוואת לחצים. או תדרים. זה משהו שקורה לא-נשים שכליל תופסת אותם חזק, מעין יישור קו עם המציאות כאן.
ביום כיפור היינו בים. הגענו ביום שני לפני ונשארנו יום אחרי. יום חמישי. אבל באמת, בתקופה הזו - מי יכול לדעת בוודאות איזה יום היום?
יותר מדי אנשים נכנסים למשאית, שואלים את אותן השאלות: זה הבית שלכם? בנית לבד? מי בנה לך? מותר לכם לחנות כאן? איפה המקום הכי יפה שהיית בו? איך אתם מסתדרים? כמה זה עלה? מאחורי כל שאלה בנאלית מסתתרת שאלה מהותית יותר. מה היא? החלטה לתש"פ: לענות רק לשאלות מהותיות או מקוריות, למצוא יותר מקומות שקטים.
אחרי שבועות של התמקמות, זזנו לסיבוב סידורים: משמר העמק (יומולדת) מענית (הצבעה) ופארק הירקון (שגרירות אוסטריה, בין היתר).
