נוע תנוע – בלוג הנדודים שלי

אז איך בעצם חיים בכל כך מעט שטח? שאלה אותי חברה וביקשה שאכתוב על הצד הפרקטי של החיים במשאית.

הצעד העיצובי הנועז ביותר שעשיתי עד כה היה לרפד את כריות המושבים. צבעים אדומים וססגוניים עלו בדעתי. זהב ושני.

עד שהתרגלתי למזרח ירושלים ולכניסה המורכבת למגרש החנייה של בית הספר (שתי ככרות צפופות, תמרון בתוך תחנת הדלק ושער נפתח תוך כדי עליה). הרגשתי כמעט מפונקת לחנות מול בית הספר שנמצא במרכז העיר עפולה

כשפנטזתי על המסע, ניסיתי להעריך כמה זמן יתאים לי להישאר במקום אחד. אחרי עשרה ימים במרחביה, לקחנו הפסקה ועברנו לקיבוץ.

24 שעות לא הייתי בבית. כלומר במשאית. התגעגעתי.כך שהבוקר, קמתי בבית הסמוך, הלכתי לרוץ וקיבלתי (לא לבד כמובן) החלטה שהגיע הרגע - עוברים לגור לגמרי במשאית.

שבוע עבר. כל יום יותר פונקציות עוברות למשאית. מתגבשת שגרה. קצת מוזר שאי אפשר להתניע ולנסוע, ואני מבינה שהסיבה שאני רוצה לנסוע היא לא כי לא כיף לי, אלא בגלל שאני רוצה הביתה

יום ראשון שהוא גם יום ראשון לעבודה בחיי החדשים. לקחתי את הלפ-טופ, המשקפיים והלכתי מהבית שבו אני מתארחת אל המשאית. התיישבתי על הספסל והנחתי את הלפ-טופ על שולחן האוכל. אופס. אין לי אינטרנט.  גיחה נוספת לבית האבן והראוטר האלחוטי נשלף מהקופסט וחובר. זהו! אפשר לעבוד בענן ושהכל יישמר. שקט אפף אותי, ורוח התגנבה מהחלונות הפתוחים וציננה אותי. אחרי זמן מה שמעתי את יללותיה של סושי, הכלבה של אחותי. נקשרנו אני והיא. היא התחננה שאשחרר אותה. וידאתי שעשרת החתולים סיימו לאכול והוצאתי אותה. היא קשקשה בזנבה ונשכבה ליד המדרגות למשאית.עבדתי זמן מה, מתרגלת לפוזיציה החדשה (כרית נוספת מאחורי הגב, היכן לשים את…

10 באוגוסט 2017  - המשאית חונה במרחביה. מושב בעמק יזרעאל. היא חונה מול מרחבי שדה חרוש. ואני מרגישה את ההתרחבות והמרחב שנמצא מחוץ לקירות. הבוקר  התעוררתי ובעודי מצחצחת שיניים חזיתי בשלושה כדורים פורחים שהמריאו מהשדה. אחר כך נסעתי לאלון הגליל לפגישת עבודה על ספר שקורם עור וגידים. האוטו זכר את הדרך בעל-פה, כאן הפנייה לבית החולים העמק שבו ביליתי שעות ארוכות עם אמא רק לפני שלוש וחצי שנים, חלפתי על פני מזרע שבה הועלו הצגות י"ב של שני ילדי, חלפתי על פני נהלל שבה נהגנו להשתתף בקבלות שבת, ולהתפנק בספריה האזורית. אחר כך נסעתי דרך זרזיר - שלא השתנתה בכלל, אל…