ככה אני רוצה לנסוע. מקסימום חצי שעה ואז לעצור לשלושה ימים. ממענית לפרדחנה ומשם לחופהים בגבעת אולגה, מהלך של משהו כמו עד 30 קילומטר בשבוע. זה הקצב הנכון לי. זה מסמל וגם ממחיש את הירידה מהכבישים המהירים של החיים, אלה שאמנם מקצרים את הדרך אבל מעלימים המון ממנה.
הבוקר התעוררתי, ובעיניים עצומות ניסיתי להיזכר איפה אני. בדרום? בצפון? בחיפה? במשמר העמק? ואז נזכרתי. אני במענית.
אחרי זיג זג צפון-דרום-צפון כדי לתרגל את שריר הנהיגה, אנחנו מתחילים ל-ה-א-ט. בארבעת השבועות הבאים אנחנו מתכוננים לשוטט בנחת מעמק יזרעאל ועד לכל היותר תל אביב.
רגע לפני שאני מתניעה את המשאית ונפרדת ממדרשת בן גוריון בשדה בוקר, מיכל פלג מגיעה על אופניה, נכנסת והשיחה קולחת. מיכל היא אמנית, משוררת, פסלת ומלקטת. כבר כמה ימים שאני חגה סביב המבנה הזמני שהיא בונה לעצמה בחצר הבית שבו היא גרה בשש השנים האחרונות. בית שאותו היא מפנה בשבוע הבא. והנה הצלחנו להיפגש.
התעוררנו בחמש בבוקר, בגן הפעמון בירושלים, בלילה העשירי שלנו בירושלים, החנייה היתה ריקה, הדרך פתוחה. נכנסו ל"מצב ארגון" - לסגור חלונות, לסגור דלתות, להעלות על המיטה את כל המטלטלין (שולחן, כיסא, מחשבים), לשים את מיץ החתול הזמני בכלוב שלו על המיטה, ולצאת לדרך.
כשחלמתי על המסע הזה, ראיתי את עצמי מגיעה למקומות - נידחים או מרכזיים - חונה, עובדת, כותבת, נפגשת עם אנשים ובערב - מעבירה מפגש-שיחה בנושאים שיקרים ללבי - כתיבה, שירה, סיפורי לידה, ביוגרפיה. ראיתי ואני רואה בזה תמורה עבור הזכות לנוע, לחנות ולהתארח בתחומם של יושבי הקב
סעו בזהירות, שניכם, וטיול נעים, אמר הטסטר וירד מרוצה מהמשאית בסיומו של הטסט הזוגי שלנו. הסתכלנו זה בזו לא מאמינים. זהו? עברנו? שעה לאחר מכן כבר התקשר המורה עתניאל ואישר, כן עברתם. שניכם.
הגב נתפס לי. מצדו הימני. שנים עברו מאז סבלתי מהגב כל שני ושלישי. ואני יוצאת מעצמי כדי להשיג עזרה מכל הכיוונים: רונן יחיאב, ההילר שאין עליו, "בא לבקר" כמו שהוא קורא לזה; אחותי, שהיא מורה לפלנדקרייז, עושה לי טיפול אישי; בעלי מורח טראומיל על הגב וממלא בקבוק חם וגם עושה לי עיסוי נפלא; אני גם מיד מורידה עומס. עושה הכל לאט יותר.
