השבוע היה... מה היה? חושבת לאחור - שישי אחה"צ מענית; שישי-רביעי זכרון יעקב בקצה רחוב השיטה בואכה פארק הנדיב; רביעי-שלישי במול זכרון ליד תחנת הרכבת הנטושה (ורפסודיה בוהמית בקולנוע, לבכות מרוב יופי); שלישי-ראשון - משמר העמק; ראשון - ירידה מנטור ליום כייף (מטעם העבודה!) בחמת גדר ופרידה מרמת הגולן. המון תזוזות, פגישות ואנשים - נחיתה לתוך מרק הקרמה. זוהי מעין תקופת מעבר כזו, בין הסתיו לחורף, בין הצפון לדרום, בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שאפשרי, בין חלומות למציאות, בין מה שחי לבין מה שכבר לא. סוף נובמבר שהוא חודש שחותך עניינים, מפריד את הקליפה הקשה של הקיץ וחושף את הבשר הרך, הפעור והרגיש
כבר כמעט שבוע שאנחנו בנטור. כלומר בחוות נטורה, על גבעה קטנה, ששם בסבלנות ואהבה הופכים אוריה, אורלי, אור, גיתה והמתנדבים את אבני הבזלת לגן עדן של חקלאות וטבע. זוהי התחנה האחרונה שלנו ברמת הגולן, ביום ראשון נרד לחמת גדר, ליום כיף מטעם העבודה (הצלחנו לתאם עם שני הבוסים!) ואז - משמר העמק, זכרון יעקב, מענית, אזור המרכז, ירושלים - ודרומה, בעקבות השמש.
את חיי מלווה היער. בראשית - היער של משמר העמק, על תועפות חורשות האורנים הקק"ליות שלו, האורניות, יללות התנים והפריחה החורפית. יער שמהדהד את זה האגדי - שאפשר ללכת בו לאיבוד, שיש בו חיות טרף, מכשפות וגמדים.
קצוות עושים לי משהו. כשהיינו באילת והמפרץ נפתח לעבר עולמות אחרים - דמיינתי שאני עולה על ספינת עלפים ומפליגה אל הערפילים. אולי אלו תמונות עתיקות של חציית הסף שמדברות אלי, ואולי זו הנפש הסקרנית שרוצה להציץ לארונות ולגלות נרניות.
שנה עברה מאז יצאנו לדרכים, מרימים עוגן היישר לירושלים, יורדים דרומה ומערבה עד לקצה (באר מילכה) וחוזרים בנסיעה ארוכה ורצופה לחיפה... שנה של חיים בתנועה בתוך ארגז של משאית, של מקומות שונים ומשונים.
ביום ששי שעבר, רגע אחרי ששיגרתי את הבלוג לאוויר העולם והתכוננתי למנוחת צהריים, הופיע החייל. חיכינו לו כבר כמה ימים, מאז שעלינו והתמקמנו מתחת לאף של הבסיס. כשאף אחד לא הגיע נשמנו לרווחה. ובאמת, למה שיהיה אכפת למישהו שאנחנו ממוקמים באיזו פינה נטושה? החייל, שבעצם היה סרן, דיבר בשפה עברית מוזרה. כנראה ככה מדברים בצבא, ושכחנו. הוא אמר שזה שטח צבאי סגור. כשאמרנו שזה לא כתוב בשום מקום, הוא אמר שההוראות שונו. ואין לעשות פריסה פה. מזל שהיו לנו שלושה ילדים בצבא והביטוי "פריסה" כבר מוכר לנו. אחרת לא היינו מבינים. בדיוק סיימנו לעשות כביסה וזה היה קצת דומה. לא היה לנו כוח להתווכח והאמת שכבר בבוקר התחשק לנו לזוז. התחלנו להתקפל לאט. חושבים תוך כדי כך לאן ניסע. אחרי רבע שעה הוא הופיע שוב. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעזור לנו לקפל את הדברים. הוא אמר שהם צריכים להיות מיודעים שעזבנו. הוא דיבר מקוטע ומוזר. אולי הוא היה רובוט?
ביום שני, אחרי שלראשונה בחיי מדדו לי כתר, עלינו על המשאית ויצאנו לדרכים חדשות. בחודשיים האחרונים נענו על ציר חיפה-משמר העמק-מענית, עם כל הבאמצע של המשולש. הגעגוע למקומות שעוד לא היינו בהם היה צריך להידחק לטובת החיים. בתווך מיץ הלך ולא שב. עוד אשוב לעסוק באובדן הזה. בחתול שליווה אותנו שנה שלמה. העובדה שאין לנו חתול להתחשב בו ודחף הנדודים שהתאפק ונדחס, גרם לכך שנסענו שעתיים עד המירון.
אחרי חצות. רביעי בלילה. הפסטיבל הסתיים. קיפלנו את המחצלת. הרחקנו את הסלון המאולתר. סגרנו את הדלת. שכבתי במיטה רחוצה ומנומנמת, שרון במקלחת. כשלפתע, מישהו מנסה לפתוח את הדלת. התיישבתי מבולבלת. "אז מה אם סגור," אני שומעת, "הנה אני פותחת." ושוב ניסיון ודפיקה עצבנית בדלת. שרון יצא עטוף במגבת מהמקלחת ופתח את החלון. "מה?" הוא שאל. "הבטחתי לילד את הגלויה של החתול," אמרה הגברת המאחרת בנשף. רציתי לבכות. איפה שמת את הגלויות? חשבתי רגע, כבר ארזנו את הכל לקראת התזוזה המוקדמת מחר - בארון, מעל הספרים,עניתי. שרון הושיט לגברת מבעד לחלון את הגלויה של החתול והיא הושיטה לו מטבע של 10 ש"ח. הגלויה עולה רק 5, היא אמרה, אבל בגלל שפתחת קבל 10.
