בלוג

חשבתי על הנדודים ובערב כתבתי את הלקסיקון – זה ואמנות החיים בתנועה. העליתי זכרונות, עיכלתי את החוויה, דמעתי מגעגועים ולא הסתדרתי בשום אופן עם הבית הגדול הזה.

ומתישהו – היה כבר אפשר לזוז, או שדמיינו שאפשר רגע להפר את העוצר ונסענו למשאית שעמדה בכליל והמתינה לנו. ושם, במרחב הקטן הרגשתי שוב חופשייה. מחובקת, מחוברת. אסירת תודה לחשמל הנובע מהשמש, לשלוש השמלות ולצפיפות שמחייבת קשר.

והחלטנו שאנחנו גוזרים את הבית הגדול לפרוסה קטנה בשבילנו – משהו ששטחו כשתי משאיות זו בצד זו – מתוך מטרה להשכיר את השאר.

אז ממש עוד שבוע – אחרי עיד אל פיטר ואחרי שבועות ואחרי שכל הילדים יתכנסו כאן למסיבת פרידה זמנית מהבית הגדול – נתחיל לשפץ ולעשות לנו קן קטן כמו שאני אוהבת. ואחר כך נראה – איך משלבים בית ונדודים, בית ומשאית-בית.